יום שבת, 26 בספטמבר 2015

עלייתו ונפילתו של הסלפסיק

סלפסטיק הוא כינוי להומור פיזי. איש מחליק על בננה. איש חוטף עוגת קצפת בפרצוף, נופל לתוך גיגית מלאה צבע וכיוצא באלה. הקומדיות האילמות של ראשית המאה העשרים השתמשו המון בסלפסטיק, מכיוון שהסלפסטיק הוא ויזואלי מאוד ומשעשע. לורל והארדי, צ'ארלי צ'אפלין ואחרים עשו קומדיות סלפסטיק בזו אחר זו ושברו איתן קופות. בהמשך היו אלה האחים מארקס ואחריהם ג'רי לואיס בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.
הפילוסוף היהודי צרפתי  הנרי ברגסון בספרו "הצחוק" כתב על כוחו של הסלפסטיק. מסקנתו היא שהסלפסטיק מצחיק מכיוון שהוא שובר פעולות קבועות מכאניות של האדם. למשל ההליכה היא בתבנית קבועה, ההחלקה על בננה שוברת תבנית זו. חוקרי לורל והארדי הסבירו שהתקלות הסדרתיות שקורות להם, הופכות אותם למסכנים, גורמות להזדהות מצד הקהל וממילא משעשעות. לורל והארדי הרבו לשחק את השלומיאל והשלימזל- כמו היו אומרים בעיירה היהודית השלומיאל הוא זה ששופך את התה, והשלימזיל הוא זה שנשפך עליו.

היעלמותו וחזרתו של הסלפסטיק
אחרי ג'רי לואיס הסלפסטיק נעלם. התחיל הויכוח שלא נגמר אף פעם האם הסלפסטיק מת? האם הוא הומור ילדותי? אלא שבכל פעם שמספידים את הסלפסטיק הוא מוכיח מחדש שבעצם לא נס ליחו. בשנות השבעים של המאה הקודמת לואי דה פינס החייה את הסלפסטיק. זכורה במיוחד סצנת המסטיקים בעלילות רבי ז'קוב. הבמאי היהודי ז'ראר אורי (במקור חורי) שביים את סרטיו הטובים ביותר של דה פינס (עלילות רבי ז'קוב, הקאדילאק הלבן, האנגלים באים האנגלים באים, שגעון גדלות ועוד) היה חובב סלפסטיק מושבע, השתמש בו בהרחבה ולא נמנע מלחזור אחד לאחד על סצנות מסרטיהם של לורל והארדי. (גאגים עם מכוניות למשל) בארה"ב במאים חששו להשתמש בסלפסטיק כדי לא להיתפס כילדותיים, אך בשנות השמונים והתשעים יצאה לאקרנים סדרת הסרטים "שכחו אותי בבית" שהצליחה בעיקר בזכות סצנות הסלפסטיק בהן הילד מכשיל את הגנבים. מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ניתן לומר שהשימוש בסלפסטיק הלך והצטמצם. (למעט סרטי אנימציה כמו גשם של פלאפל למשל)

מדוע הסלפסטיק נעלם?
לעניות דעתי היעלמותו של הסלפסטיק קשורה לתהליך שעבר על הקומדיות בשנים האחרונות. הקומדיות הפכו להיות ציניות יותר, מעורבות עם דרמה, הרבה פחות צנועות והרבה פחות עשירות באמצעים קומיים. ניתן למנות סיבות רבות לכך. התגברות המתירנות לוקחת את ההומור למחוזות לא צנועים שהם הרבה פעמים "הפתרון הקל" לכותב קומי. כמו כן כאמור הסלפסטיק נחשב לילדותי וכביכול פוגע ביוקרתו של במאי. הקהל פחות תמים מפעם, קשה לקהל לקבל קומדיות עממיות מהסוג של לואי דה פינס, סרטים שבהן אתה בא פשוט לצחוק. הקהל מחפש את הציניות, את העקיצה. ההומור הרבה יותר קונפילקטואלי- צוחקים "עליהם." לא פלא שהרבה מערכונים בארץ נהדרת לועגים למתנחלים, חרדים, צפוניים, ערסים וכו' הקיטוב והקונפליקט מכתיבים את הקצב.

קומדיה עשירה, קומדיה ענייה
כשאני מדבר על אמצעים קומיים עשירים לעומת העניים, אני מדבר על כך שפעם היו משקיעים המון מחשבה ואמצעים בבניית גאג קומי. מי יעשה היום סצנה בסגנון באסטר קיטון שרוכב על אופנוע על גשר והגשר מתמוטט כמו מגדל קלפים אחרי רכיבתו? (שרלוק הצעיר) או סצנה כמו המכונה שבולעת את האדם בזמנים מודרנים של צ'אפלין. אלו סצנות שיש בהן השקעה והמון תחכום. הסצנה של צ'אפלין עם המכונה יש בה המון סימבוליות ומסר עמוק בתוך מעטה של סצנת סלפסטיק קלילה. גם אצל וודי אלן ראינו סצנות סלפסטיק שמכילות בתוכן מסר, למשל בסרט ישנוני.
ישנה בעייה נוספת שעליה עמד ג'רי לואיס באומרו שבמאים ומפיקים של דרמה לא מבינים קומדיה. וכאשר אתה בא עם תסריט שיש בו רצף פעולות של סלפסטיק פשוט לא מבינים מה אתה רוצה.
למרות כל האמור אני חושב שכדאי מידי פעם לנסות ולא לזנוח סוגה שיש לה כל כך הרבה כוח. ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה שמי שניסה להשתמש בסלפסיק (בהתאמות לרוח התקופה)הצליח בגדול. ובסופו של דבר הרגלים של קהל מוכתבים על ידי מה שיוצא לשוק, אם הוא רק מצליח להיפך לטרנד.
אני הקטן הבאתי לניצוצות של קדושה תסריט סלפסטיק שהיה מורכב כולו מפעולות. המפיק והבמאי ר' יגאל הושיאר נענה לאתגר. והתוצאה היה סדרה שהצליחה.(נכון שהיא בעיקר לילדים, אבל קיבלתי תגובות גם ממבוגרים שנהנו ממנה) אני מטמיע כאן את הפתיח של תחרות במדבר לשיפוטכם. זו ההזדמנות לומר יישר כוח לעמיחי עזר ויעקב ורשבסקי. צמד ליצנים כמו שאני אוהב.
אתר מומלץ על קומדיה- ילדי הקומדיה
הספר שלי במחיר מבצע לחגים ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה