יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

הדב פדינגטון- חידוש מסורות קומיות ישנות


חידוש מסורות קומיות ישנות
חיבתי לקומדיות סובלת מנוסטלגיה וגעגוע לפעם. איפה צ'ארלי צ'אפלין, באסטר קיטון לורל והארדי ואפילו לואי דה פינס, לא קם להם מחליף. והנה ממש עכשווי יצא לאקרנים סרט שמחייה מסורות ישנות של הצחקה. (סוף 2014 זה ממש עכשווי מבחינתי) מהן מסורות ישנות? קודם כל סלפסטיק. אותו הומור פיזי שבכל פעם מספידים אותו ובכל פעם הוא קם לתחייה מחדש ומוכיח שכאשר הוא נעשה נכון לא נס ליחו. בשנות השמונים של המאה הקודמת הייתה זו סדרת הסרטים "שכחו אותי בבית" שחידשה בהצלחה מרובה את מסורת הסלפסטיק וכעת הדב פדינגטון עושה את זה שוב ובגדול. בסצנה אחת משתבש לגמרי תהליך הכנה של ריבה, בסצנה אחרת הדב פדינגטון השלימזל מפוצץ את הארכיון של גילדת חוקרי הארצות, ובינהן מציף בית שלם במים של מקלחת שעולה על גדותיה. זה נעשה בחן רב כפי שסלפסטיק טוב אמור ליהעשות.
אמפתיה
רבות חשבתי למה אני לא אוהב את מיסטר בין. למה השדון הזה שעושה דברים דומים למדיי למה שלורל והארדי עשו לא מוצא חן בעיניי. למה כשלורל והארדי שופכים על עצמם פח צבע זה מצחיק ומעורר השראה, וכשמיסטר בין צובע בית באמצעות פיצוץ של מיכל צבע זה מצחיק אבל... והתשובה- אמפתיה! לורל והארדי, ג'רי לואיס, ואצלנו השוטר אזולאי עברו כל מיני סוגים של שלימזליות, הם רצו להיות בסדר, הם באמת רצו. הם סימלו את האדם שמנסה בכל כוחו להסתגל לכללים די נוקשים ומתקשה לעמוד בהם. צ'אפלין רצה לעבוד ולהרויח כסף כדי להציל את הנערה העיוורת באורות הכרך, הוא באמת רצה- אבל זה לא הלך לו. הדמויות הללו נוטפות אמפטיה. הם מנסים להיות טובים וקשה להם. לעומתם מיסטר בין הוא מיזנטרופ- הפרק שבו הוא מתעלל בדובי שלו, ידידו היחיד, עורר את זעם הקהל. בתולדות הקומדיה היו דמויות מעוררות אמפטיה כמו ג'ואי הליצן האלמותי הנווד של צ'אפלין ועוד רבים והיו דמויות מיזנטרופיות ומעוררות זעם כמו  הלצים של אריסטופאנס היווני, פאנץ' מפאנץ' וג'ודי או הומר מהסימפסונים . מעולם לא הייתה הכרעה ברורה בינהם, תמיד היו קומדיות חצופות וקומדיות אמפטיות ושני הסוגים מילאו אולמות. אין לי ספק שההומור היהודי המתואר במסכת תענית דך כ"א כאשר שני בדחנים זכו לעולם הבא בגלל היותם משמחי הבריות, היה מהסוג האמפטי. בשנים האחרונות קשה למצוא דמויות קומיות אמפטיות שרוצות לעשות טוב ולא כל כך מצליח להן. הומור המתיחות נהיה חצוף ומרושע, הסטנד אפ נהיה גס וולגארי. לכן פדינגטון הוא משב רוח מאוד מרענן בנוף הקומי שלנו. דמות מעוררת אמפטיה שאין כדוגמתה. לדעתי האישית הומור גבוה ועמוק ברמה של  צ'ארלי צ'אפלין אפשר לעשות רק עם הסוג האמפתי. אני מודה שאני בתור יוצר יהודי דתי משוחד- אבל מי אמר שצריך להיות מהאו"ם?
פוליטיקה ושואה
קצת צרם לי קטע פוליטי. בסרט מספרים על ילדים שהגיעו מגרמניה ואימצו אותם משפחות בריטיות בחום ולכן מצפים שהעם הבריטי יחזור לעצמו וינהג כך כיום. ההתעלמות מכך שמדובר על רכבת הילדים היהודים שהוצאה מגרמניה הנאצית (ואכן הילדים הללו זכו להכנסת אורחים יפה במיוחד) זה צורם. צורם שמתעלמים מההקשר השואתי של הסיפור הזה, נכון שמדובר על קומדיה, וקומדיה לא הולך עם שואה, אבל מצד שני להביא סיפור כזה ולהתעלם מההקשר שלו, לרמוז על קליטת פליטים מוסלמים כיום ולהתעלם מהשואה זה בעייתי. אולי זה דווקא בגלל שהמפיק הנפלא של הסרט דייויד היימן (שהפיק גם את הארי פוטר ועבר יפה מפנטזיה לקומדיה) הוא ממוצא יהודי. (סבו מצד אביו) לפעמים בעלי מוצא יהודי מרשים לעצמם יותר. האמפטיה  הסלקטיבית בפדינגטון היא צורמת וטיפ טיפה מקלקלת את האווירה .
מסורות נוספות
כדי לסיים בטעם טוב אזכיר שהסרט מחדש מסורות קומיות נוספות. למשל בפתיחה האקספלורר מספר שלקח איתו למסע רק דברים נחוצים ביותר ואז אנו רואים אותו סוחב פסנתר כנף וספה, כמו כן הקטע שבו מתואר השינוי שהאבא עבר בעקבות האבהות- השינוי הוא מהיר בצורה לא הגיונית, טכניקה שג'רי לואיס הרבה להשתמש בה. (נהנתי לראותה היום בפרסומת של גורי אלפי לירושלים בה הוא מתייר את ירושלים בקצב לא הגיוני- שאפו)
זהו ההבדל עליו אני מדבר בין קומדיה רדודה לקומדיה עמוקה. קומדיה עמוקה מלאה באמפתיה ובאמצעים קומיים מגוונים.
מבחינת קהל דתי- הסרט בדרגת צניעות גבוהה- יש פעם אחת שהאבא והאימא- זוג נשוי מתנשקים וגם זה לא גרפי במיוחד. וגם על זה שאפו לקולנוע הבריטי שעדיין שורד עם שמרנות מבורכת.
לסיכום- מומלץ מאוד כסרט מהנה וגם מעורר דיון. (הגילדות, מפגש תרבויות, קולוניאליזם וקבלת פליטים, ויתור על קריירה של אבא שפוגע בילדים)


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי. ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא ובהרצאות שלי על קומדיה ושימושיה בחיי היום יום. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה