חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

השכנת שלום- מסורת ליצנית עם קשר ליהדות





בתלמוד הבבלי (תענית כא) מסופר על רבי יהושע בן לוי ששאל את אליהו הנביא מי בשוק כאן הם בני עולם הבא. הצביע אליהו הנביא על שני בדחנים. התפלא רבי יהושע ושאל אותם מה מעשיכם. אמרו לו שהם משמחים אנשים עצובים וגם משכינים שלום בין אנשים.
טבעם של ליצנים הוא שאינם חובבים מלחמות. צ'אפלין עשה שני סרטים אנטי מלחמתיים. (החטף שק על מלחמת העולם ה1 והדיקטטור הגדול על ה2) הסצנה שנראה. היא סצנה מבריקה בה האחים מרקס מגחיכים את סצנת הדו קרב. סמל האלימות והכוחנות של המערבונים.
ד"ר דניאלה קידר מסבירה במחקר שהקומדיה מפעילה את החלקים הידידותיים במוח לכן קומדיה ואלימות לא הולך ביחד.
בבראשית רבה פרשה פ ישנה אמירה מעניינת של רבי שמעון בן לקיש. "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסים לבתי תאטראות וקרקסאות שלהן ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחים אלו באלו ויבואו לידי קטטה"

התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה (דף כ) מגנה מאוד את מופעי המימוס והקרקס הרומי מכיוון שהיו בהם פריצות עבודה זרה, הוצאות להורג ואף אנטישמיות. בפתיחתא למדרש איכה מתוארות בדיחות אנטישמיות של ליצני המימוס למשל שהיו מכניסים שחקנים מחופשים לגמל פצוע בשפה. שואלים אותו מדוע השפתיים שלך פצועות והוא אומר היהודים שומרי שביעית, אין להם מה לאכול אכלו לי את כל העשבים ולא נשארו לי אלא קוצים לכן נפצעתי...וכיוצא באלה.
למרות כל אלה רבי שמעון בן לקיש משבח את המימוס בגלל היסוד משכין השלום שבו- הצחוק המשחרר שמונע אלימות וקטטה.
( התיאור של המימוסים האנטישמיים זהו מושב לצים אמיתי המלעיגים על המצוות בניגוד לבדחנות שהיא רצויה כפי שכתב הרב ראובן זכאי בספרו "הבית היהודי (הבית היהודי שמירת הלשון עמוד 247 בדחנות היא דבר גדול ובלבד שלא יפגום בכבוד שום אדם וכו' עיין שם)








הנה סצנה מתוך הסרט של צ'ארלי צ'אפלין "החטף שיק" בסצנה זו צ'אפלין מראה את מציאות חייהם של הלוחמים במלחמת העולם הראשונה כאבסורדית, אפילו סוריאליסטית.





יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הכלי הישן שתמיד עובד- הסלפסטיק

תולדות הסלפסטיק
אחת הטכניקות שחוזרות על עצמן בקומדיות לאורך הדורות היא הסלפסטיק. מקורו של השם סלפסטיק הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי, העתיק והוותיק "פאנץ' וג'ודי" מר פאנץ' מחזיק בידו מקל וחובט בכל מי שמרגיז אותו. זהו בעצם מקור השם סלפסטיק=מקל חובלים. 
בוודביל ואחריו בקומדיה האילמת הסלפסטיק שימש כאמצעי פשוט להצחקה ודבק ככינוי בכל הומור פיזי. החלקה על בננות, צבע שנשפך על מישהו וכמובן עוגות קצפת שעפות היישר לפרצופיהם של אנשים. 
בתחילה היו קומדיות שכל כולן סלפסטיק כמעט ללא מימד נוסף. בהמשך אמנים כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'אפלין ולורל והארדי שכללו את הסלפסטיק והוסיפו לו מימדים נוספים. לורל והארדי שילבו את הסלפסטיק בתוך דמויות הא יוצלחים שלהם- הסלפסטיק אם כן היה אמצעי להדגיש את לא יוצלח שלא משתלב בחברה ובעבודה. הם גם השתמשו רבות במינוח נוסף שפרופ' אריה סובר  (בספרו המצויין "הצחוק") הבחין בו במחקריו, הדפורמציה. סלפסטיק שמשנה את הצורה. למשל פנים שמכוסות בבוץ, מכונית שמתפרקת- אלמנט חביב במיוחד על לורל והארדי. 
צ'אפלין כמובן השתמש בסלפסטיק כדי להעצים את דמות הנווד שלו. אותו מסכן דחוי שלא מוצא את מקומו בחברה, אפילו כשהוא בבית סוהר הוא נתקל ומפיל חפצים על הסובבים אותו.
מחקרים של צחוק
התעניינותי בחקר, במבנה ובהשפעה החברתית של קומדיות הביאו אותי למקד את לימודיי לתואר שני לכיוון זה. במסגרת זו קראתי כמה מאמרים מעניינים על הסלפטיק. חוקר בשם כריסטיאן ת'רון כתב ניתוח מרתק על הסלפסטיק. לדעתו הסלפסטיק באשר הוא מייצג התנגדות ולעג לתרבות הצריכה. תמציתה של תרבות הצריכה היא שאדם מקיף את עצמו בחפצים שלא בהכרח נחוצים לו. סצנות הסלפסטיק ממחישות מצב שבו החפצים הופכים לאוייביו של האדם במקום אוהביו. אם תרצו המחשה לדעה זו שיראה את הסרט the electric house   של באסטר קיטון. שם בית משוכלל מה שאנו קוראים היום "בית חכם" הופך לאימה.
אך ת'רון לוקח את הניתוח שלו צעד אחד קדימה. הוא טוען שצ'אפלין הביא את הסלפסטיק לדרגה גבוהה עוד יותר כאשר הוא מוציא חפצים מחוץ להקשרם. למשל בסרט "החטף שיק" משתמש בידית של גרמופון כדי לנשום מתחת למים. ב"הנער" הופך משפך לבקבוק תינוק וכן הלאה. ת'רון טוען שהשימוש השונה בחפצים הוא האנטי צריכה הגדול ביותר, הוא מציע אלטרנטיבה לתרבות ה"השתמש וזרוק".
בעיניי הסרט "האחים בלוז" ממשיך את מסורת הסלפסטיק מכיוון של אנטי צריכה. במיוחד סצנת הנהיגה בתוך הקניון, תוך כדי הרס והשחתת סחורה שלפתע נראית כמיותרת. הסרט הזה בכלל קורא תגר על תמונת האושר האמריקנית. האושר לא נרכש בקניונים, האושר נרכש בתחושת שליחות (דתית) ובלעשות את מה שאתה אוהב ומשחרר את נשמתך (המוזיקה במקרה זה)
הסלפסטיק לא מת
רבות הספידו את הסלפסטיק. בשנות ה40 היה עידן שבו קומדיות דיברו ודיברו, על מנת לבדל את עצמן מתרבות הסלפסטיק. אך שוב ושוב הסלפסטיק עשה קאמבק, בשנות החמישים והשישים בסרטיו של ג'רי לואיס, בשנות ה70 בסרטיו של לואי דה פינס (ראו סצנת המסטיקים המיתולוגית בסרט "עלילות רבי ז'אקוב) ובשנות התשעים בסדרת הסרטים שוברת הקופות "שכחו אותי בבית" שם הילד גובר על הגנבים בסצנות סלפסטיק מרהיבות. הם מחליקים על זפת, הכובע נשרף, דורכים על זכוכיות וכו' וכו'.
 בשנים האחרונות הסלפסטיק מככב בעיקר בסרטי האנימציה הממוחשבת. בולטים במיוחד "גשם של פלאפל" "סרט לגו" והסרט משולב האנימציה והשחקנים "פדינגטון הדוב". 
נראה שהסיבה לכך שהסלפסטיק אף פעם לא נעלם לגמרי היא מה שציין הנרי ברגסון בספרו "הצחוק". הוא כינה את הסלפסטיק "הנוקשות שבמכניות" והיה סבור שיש בו אלמנט קומי בסיסי במיוחד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי, והפער שבין הנפש המשוחררת והחופשית לגוף המגושם והמגביל.
ארגז כלים
כיום מאוד פופולאריים כל מיני מדריכים של איך ל...איך לנעוץ מסמר בקיר, איך להתקין מנורה, איך לקשט קיפולי סוכה וכו' וכו'  גם אני מצטרף לטרנד ובסיום כל פוסט אשתדל לתת כלים מעשיים למצחיקן המתחיל. ובכן: שלב\י סלפסטיק. בעדינות, בזהירות, בלי וולגאריות, אבל שלב סלפסטיק. 
אתה מכין הצגת ילדים? הגיבור שלך הולך בדרך, תן לו להחליק במעלה ההר, את בונה הצגה לנשים חרדיות (כבר ייעצתי לכמה הצגות שכאלה ותמיד זה עובד) תני לגיבורה הקומית שלך להפיל מערוך על שכנתה, כריטואל קבוע. בפעם השלישית כשהיא רק תתקרב למערוך הקהל יצחק. 
הגיע הזמן לשבור את הקיבעון של הסטנד אפ, אל תדברו על דברים מצחיקים, עשו דברים מצחיקים. תארו לכם סטנדאפיסט שתמיד כשהוא נכנס יסתבך עם החוטים של המיקרופון...(אורי חזקיה אכן משלב גאגים קומיים מסוג זה בסטנד אפ שלו וזה בהחלט מוסיף)



יום שני, 19 בספטמבר 2016

קצת קהלת קצת דון קישוט על חודש המחווה לאלברטו סורדי

החודש הוכרז בסינמטקים בארץ כחודש מחווה לקומיקאי האיטלקי אלברטו סורדי. כחוקר קומדיות ראיתי חובה לעצמי להגיע. ראיתי את הסרט "האם יצליחו גיבורינו" זהו סרט שמספר על איטלקי שנעלם באפריקה וגיסו המו"ל העשיר יוצא לחפשו. אני חייב לומר שהופתעתי לטובה. ציפיתי למשהו קליל בסגנון קומדיה דל ארטה, איזו קומדיה רומנטית תבניתית, ומה שראיתי דמה הרבה יותר לדון קישוט. גיבור חלמן שיוצא לדרך בליווי עוזרו השמן שחושב רק על כסף. דון קישוט וסנשו פנסו בגירסה מודרנית. יתרה מזו, כבר זמן רב חשבתי על כך שישנם פסוקים בקהלת שבהחלט יכולים להיות בסיס לקומדיה. תאטרון האבסורד של החיים, העושר שלא מביא לאושר, הכבוד שבורח מהרודפים אחריו וכיוצא באלה. במהלך ההקרנה ולאחריה הדהד לי כל הזמן הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" במיוחד בסצנה בה הגיבור שעזב את בית עושרו ונדד לאפריקה מכריז שבשטח- חסר אמצעים לא יעצום עין כל הלילה... ומיד נרדם...
אמת ושקר
הסרט עוסק בצורה שנונה ומתוחכמת באמת ושקר. הגיס שברח הוא נוכל שלא מפסיק לרמות את כולם. המסע בעקבות הנוכל גורם לגיבור לבחון את עצמו האם חי בעולם אמיתי או שקרי והמסקנה המדהימה היא שהגיבור שחי כביכול חיים אמיתיים, יש לו שפע כלכלי עצום והוא אדם ישר והגון, חי בשקר והנוכל חי באמת. כיצד? הגיבור חי חיים שמבין שהם בורגניים ציניים, הוא עשיר מאוד אך כל כך טרוד עד שאין לו זמן להינות מכספו, הוא אידיאליסט- סוציאליסט אך הפיתוי הכספי לא נותן לו לממש את האידאולוגיה שלו, ישנו משפט מבריק בסרט כאשר הגיבור מצטט משפט של מאו צה טונג מספר שבהוצאתו ועוזרו אומר לו "גם ממאו עשית כסף..." עוד קטע מבריק הוא הקטע שבו הגיבור ועוזרו מגיעים למפלים מדהימים, הגיבור נפעם כולו ואילו עוזרו כלל לא רואה את המפלים כי הוא עסוק בחישובים כספיים...
לעומתו הנוכל שברח מתברר כאדם שמאמין באמת בשקרים שלו...האיש שחי את האמת בשקר מול האיש שחי את השקר באמת....
הנוכל היה לתקופה מסויימת מסיונר ומתברר שהצליח לתקן באמת אנשים ובמיוחד נשים למרות שהוא בעצמו ידע שהוא שקרן, אחר כך שיקר ללגיון זרים ולקח מהם כסף על נשק שמעולם לא סיפק להם ובכך בעצם מימש את האידיאל של הגיבור, מניעת מלחמות מיותרות. בהמשך הוא חובר לשבט אפריקני ונהפך להיות המנהיג הרוחני שלהם, אלא שהוא ואף הם מאמינים בו בכל ליבם והוא אף מצליח להוריד גשם...ובסוף בוחר להישאר איתם ולא לחזור לחייו הבורגניים. חיי השקר- החיים הלא רציונאליים של אפריקה מתבררים כסוג של אמת מול החיים הבורגניים הרציונלים המערביים שמתגלים כסוג של שקר. פוסטמודרניזם מובהק בתקופה שעדיין לא דיברו בשפה זו.
מסע היטהרות
הגיבור ועוזרו עוברים מסע היטהרות שבמהלכו רכושם נלקח מהם, אז ורק אז הם אומרים האחד לשני מה הם חושבים כל אחד על רעהו. לפני כן, דווקא באפריקה הגיבור מתקומם על עוולות, על ניצול שפורטוגלי מנצל את השחורים המקומיים ואז מתפתחת סצינה קומית מבריקה של מריבה שבסופה הגיבור למרות שחטף מכות מחייך ואומר "כמו כשהיינו ילדים"
לסיכום- זוהי קומדיה שנונה ומתוחכמת, מדובר על שנות השישים, כך שהקצב איטי ולוקח זמן להתרגל, אבל בהחלט היה שווה את המאמץ.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שבת, 3 בספטמבר 2016

מפגש עם דיוויד מאמט התרשמות אישית


ב1 לספטמבר היה מפגש עם התסריטאי, המחזאי, הסופר והבמאי עטור הפרסים דיוויד מאמט. מדובר על יהודי חם, תומך ישראל נלהב שאף התקרב לדת היהודית. כששאלו אותו על החרמות נגד ישראל הוא ענה שזו אנטישמיות לשמה, אך מצד שני כל החרמות נגד יהודים רק יצא מהן טוב. למשל חרמות בלשכת עורכי הדין האמריקנית גרמה ליהודים להתמחות בדיני גירושין ובדיני זכויות יוצרים שהפכו אחר כך לתחום מועדף, חרמות בתאטראות בברודווי גרמו ליהודים להקים את הוליווד וכן הלאה, הוא אמר "אין לנו לשאול למה? כי זה לא חשוב, מה שחשוב זה איך מתקדמים הלאה למרות החרמות" כששאלו אותו האם יש דבר כזה "קולנוע יהודי?" הוא חייך וענה שהוליווד כמעט כולה יהודית. רוב המפיקים, רוב הבמאים.
כתיבה
המראיין היה מבקר הקולנוע והבלוגר יאיר נווה, הוא ראיין בטוב טעם וגם נתן הקדמה טובה לפני שמאמט הגיע. אז איך כותבים? מאמט סיפר שהתחיל את דרכו בבית ספר למשחק, משחק לא למד שם כי לא היה מוכשר לכך (יש לו המון הומור עצמי) אבל הוא למד על כתיבה, על קונפליקט, על סצנה מעניינת שלא מרדימה את הקהל. הוא אמר בהומור האופייני לו "לפעמים אתה יוצא מסרט ואומר החצי השני היה טוב, אז צריך להתחיל את הסרט הזה מהחצי השני" הוא דיבר על כך שיש לזרוק הרבה ולדאוג שכל סצנה תהיה מעניינת בפני עצמה. והסרט נכתב הרבה פעמים, בכתיבה, בצילומים, בעריכה.
עליך להיות מסוגל לספר את הסיפור של הסרט שלך לחברים, על כוס בירה. אחרת משהו לא עובד. לתמצת אותו בחמש עשרה שורות.
על ההבדל בין כתיבה לתאטרון לבין כתיבת תסריט הוא אמר: בתאטרון העיקר זה הדיאלוג. שני שחקנים זה כל מה שאתה צריך! תאורה, תפאורה, סאונד הכל פריבילגיה- עיקרו של התאטרון הדיאלוג. מי שטוב בדיאלוגים כשמגיע לקולנוע יש לו להיזהר מכשרונו לדיאלוגים. את הבסיס הקולנועי המציא סרגיי אייזנשטיין, רואים אישה בוכה ואז רואים עמוד תלייה, מבינים שהיא עומדת להיות מוצאת להורג. רואים אישה בוכה ואז ילד שהלך איבוד, מבינים שהיא בוכה על בנה. ההקשר בין שני דימויים ויזואליים יוצר בדמיונו של הצופה מציאות נוספת ולכך צריך לכוון הכותב הקולנועי.
אין לכתוב פרטי פרטים ויזואליים בתסריט כי זו עבודתו של הבמאי.
פרסומות
ניתן ללמוד הרבה מסרטוני פרסומת. הם דוחסים סיפור בזמן קצר והם מפתיעים. כמו הסרטון שבו זוג נפגשים, יש קליק והשוט הבא הוא הם ברכב עם 3 ילדים. זה קצר, זה דחוס, זה מפתיע. הערה שלי: אצל מאמט אין הפרדה כלל בין תרבות פופולארית לתרבות גבוהה. תרבות טובה היא זו שמעניינת, שמרתקת את הקהל לכיסא. נקודה. אלא שהוא מסתייג מאפקטים ומאמין בדיאלוג טוב שבנוי על קונפליקט, הוא נוהג להתכחש לנסיון להעברת מסרים, בעיני עצמו הוא כביכול מבדר הקהל, דברים דומים אמרו האחים איתן ויואל כהן במפגש באוניברסיטת תל אביב בזמנו, תגובתי- לא מאמין להם! סרטיהם מלאים במסרים, כנראה שדווקא כשלא לוחצים, התת מודע עובד היטב.
בדיחה
הקולנוע הוא כמו בדיחה, אתה מוליך את הצופה בדרך, הוא בטוח שהוא יודע מה הולך לקרות ואז הפתעה קורה משהו אחר לגמרי. (מאמט ביקש שיקרינו את הסרט הראשון שלו "שם המשחק" לפני שהוא הגיע וכך בדיוק בנוי הסרט)
פרשנות
חלק גדול מהדברים שהאנליסטים מפרשנים הם בכלל תאונות שקרו בגלל אילוצים. אילוצים משפרים את הסרט. למשל בסרט מלתעות הכריש המכני לא עבד, לכן בנתיים שפילברג השקיע בדברים אחרים.
רומנטיקה
על הכותב לשאול את עצמו לא מה מחבר בין בני זוג כי זה מובן מאליו, אלא מה מפריד בינהם, מה המכשול.
סרטים ויוצרים שאוהב
סרטים שאוהב ויוצרים שהשפיעו (אינני זוכר את כולם ר.ז) קודם כל היצ'קוק- אין כמוהו בהחזקת הקהל. סרטיו של ארנסט לוביץ (הערה שלי, מאמט העיד על עצמו שהוא תלמידו של סידני לומט שגם הוא היה יהודי אוהב ישראל גדול וגם הוא הושפע מאוד מלוביץ, נראה שהנימה הקומית הלוביצ'ית מלווה גם את סרטיו של מאמט) סרטיו של אקירה קוראסווה, סרטיו של קובריק. הוא אינו מכיר לעת עתה קולנוע ישראלי. (יוסף סידר לטיפולך המסור...)
הוליווד
הוליווד היא פיקציה כמו קזינו, על כל חצי מליון אנשים אחד מצליח. והשאר? אחד חייב להצליח כדי לתחזק את השיטה. אתם אוהבים קולנוע- תעשו סרטים יפים ליוטיוב, אף אחד לא יפריע לכם.(הערה שלי מאמט בעצמו הצליח מלמטה, התחיל ככותב לתאטרון מקומי, אוף ברודווי, ברודווי כולל פרס פוליצר ומשם להוליווד)
מרמה
לשאלתו של יאיר רווה האם הכותב הקולנועי הוא סוג של מאחז עיניים, כמו הגיבור בסרט שם המשחק? ענה מאמט בהחלט כן.
מאמט אף ציין שאחד מאנשי הצוות שלו שהיו בעצם קבוצת תיאטרון שאיתם עשה מספר סרטים בתקציב נמוך יחסית. היה קוסם. הוא לימד אותו הרבה על אמנות אחיזת העיניים וזה רלוונטי מאוד לקולנוע. התעתועים התחושה של הקהל שהוא יודע מה קורה, אבל אתה מפתיע אותו שוב ושוב.
הערה שלי: מאמט מזכיר לי את תפסית הקולנוע של ג'ורג' מילייס כפי שמשתקפת בסרט הוגו, גם מילייס נהג לתת לאישתו את התפקיד הראשי, לעבוד עם אנשים קרובים שהוא סומך עליהם, גם מילייס בא מתחום של קוסמות ותפס את הקולנוע בצורה דומה

זהו, מהזיכרון שלי, היו עוד עניינים אך נראה לי שאת העיקר תפסתי. החוויה הייתה חזקה. אדם גדול לבוש מאוד פשוט, הגיע מלווה באישתו (כוכבת חלק מהסרטים שלו למשל סטייט פינת מיין) ובנו. נראה יהודי חם. ישראל זקוקה לרבים כמוהו.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שני, 22 בפברואר 2016

שבירת סטיגמות והיפוך בדמויות. כיפה אדומה הסיפור האמיתי.

בס"ד   

איך מודדים קומדיה איכותית
איך מודדים קומדיה איכותית? בעיניי קומדיה איכותית היא זו שמשתמשת במגוון אמצעים קומיים, וכן קומדיה שמראה סיטואציה קומית ולא מדברת על סיטואציה קומית- בניגוד לסטנד אפ קומדי שמדבר על...ולא עושה את...מימי הוודביל האמריקני של ראשית המאה העשרים, דווקא הקומדיות שהיו נתונות לצנזורה, הן שהמציאו אמצעים קומיים מגוונים כדי לפצות על אי השימוש בבדיחות גסות ושוברות טאבו.
מעבר השנינות לאנימציה
בשנים האחרונות פחות ופחות רואים קומדיות שנונות לכל המשפחה שאינן אנימציה.
 הומור לא נעלם. הוא תמיד נמצא רק שלובש צורה ופושט צורה. זה נכון להומור בכלל ולהומור רך לכל המשפחה בפרט. סוג ההומור הזה עבר בשנים האחרונות לסרטי אנימציה. למשל: ראינו אצל הקומיקאים הגדולים הגחכה של טקסים. צ'ארלי צ'אפלין עשה את זה בסצנת הפתיחה של אורות הכרך, דני קיי עשה את זה ב"ליצן החצר" בסצנת הענקת האבירות ועוד ועוד...בשנים האחרונות "בית ספר למפלצות" עשה את זה בסצנה שעושה צחוק מטקסי חניכה, המיניונים עשה את זה עם צחוק מטקס הכתרת מלך ועוד..
טכניקת שבירת הסטיגמות וההיפוך.
טכניקה חביבה עליי היא ההיפוך. דמות שמתנהגת שלא כמצופה ממנה. פיל שפוחד מעכבר (מעין זה יש בתלמוד בבלי שבת תחילת פרק שמיני). בסרטים מצויירים של שנות החמישים תום וג'רי ודומיהם הרבו להשתמש בכך.
 מי ששדרג את הטכניקה והפך אותה למוטו הוא אמן הבובות ג'ים הנסון, יוצר החבובות ורחוב שומשום שיצר את המפלצות החביבות. מפלצות שילדים רוצים לחבקן ולא לברוח מהן. סרטי אנימציה מהשנים האחרונות כגון מפלצות בע"מ, בית ספר למפלצות ודומיהם הם המשך ישיר ופיתוח לטכניקה של הנסון. במפלצות בע"מ המפלצות פוחדות מהילדים, יותר ממה שהילדים פוחדים מהמפלצות. כיפה אדומה הסיפור האמיתי לקח את הטכניקה הזו והעלה אותה לרף גבוה מאוד. הוא לקח את הסיפור המוכר של כיפה אדומה אבל הופך את הדמויות. הזאב- הוא עיתונאי חביב, הסבתא- "סבתא זפטה" חובבת אקסטרים וכו'. על הדרך הסרט גם מעביר מסר של לימוד זכות אל תמהר לדון וכו' בנוסף הסרט השתמש בטכניקת הרשומון בה כל דמות מספרת את הסיפור ומשנה אותו בהתאם לנקודת מבטה. הסרט הופק על ידי בוב והארווי וינסטיין שלהם חברה קטנה אשר שנינותה בהחלט חיפתה על בעיות תקציב. הסרט היה רווחי ביותר, וזזכה לביקורות נלהבות על העלילה. (פחות על האנימציה שנעשתה בפיליפינים)
פלופ בסרט השני
סרט ההמשך "כיפה אדומה סוגרת חשבון" הפך לכישלון קופתי וקיבל ביקורות שליליות ביותר בארה"ב. כאשר צפיתי בו הרגשתי רע. הרגשתי שהוא סרט נוסחתי שפשוט הורס את הסרט הקודם. כנראה ששבירת הסטיגמות של הדמויות הייתה בנויה על הפתעה וזה פשוט לא עובד בשנית. הסרט מספר על מזימת רשע שקשורה עם ממתק סודי שנותן כוחות על. הוא שבלוני, לא מפתיע ולא שנון. אני רוצה לציין סצנה אחת שבהחלט רעננה שימוש באמצעי קומי ישן. בסצנת השיא הדמויות נתקעות בתוך אוטובוס מאוזן על אנטנה של בניין. כל תזוזה קלה מטה את האוטובוס ומעמידה את כולם בסכנת נפילה. הרעיון יפה, מל ברוקס עשה את זה בחינניות ב"סרט אילם" שלו. אבל בכיפה אדומה סוגרת חשבון זה לא עובד מכיוון שהזאב פתאום הופך לאדיוט- אפיון  שלא היה לו בסרט הראשון, שם תפקיד זה היה שמור לקירק זמר היודל שבסרט השני הופך למצליחן ובריון. גם דמויות מגוחכות זקוקות לעקביות.


לסיכום: מי שמחפש הומור שנון המשתמש באמצעים קומיים מגוונים כדאי שיצפה בסרטי אנימציה ממוחשבת. ישנם טובים ושנונים במיוחד וישנם פחות. בשביל זה יש את הבלוג שלי לא?....
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא