יום שבת, 16 בינואר 2016

הקופסונים סאטירה נוקבת ומשעשעת כאחד

 זוהי אנימציית פלסטלינה שמספרת את סיפורו של ילד שגודל על ידי טרולי קופסה- boxtrolles העיר כולה בטוחה שהם יצורים מרושעים והמדביר העירוני שואף להשמידם, אך בהמשך מתברר שהעלילו עליהם והם יצורים טובים, ואותו ילד שהתגלגל לגדול עימם מציל אותם. זהו סיפור על זהות והתבגרות. האנימציה מדהימה באיכותה ובניית העולם שלה. 

סאטירה
מקום של כבוד בתולדות הכתיבה הקומית שמור לסאטירה. אותה ביקורת חברתית נוקבת שלעיתים קרובות מועברת בצורה משעשעת. מסעי גוליבר, חלקים מאליס בארץ הפלאות, מחזותיו של גוגול ועוד רבות מהיצירות הגדולות בכל הזמנים שייכות לז'אנר הזה.
אז מהי סאטירה? קטנים או גדולים- לסאטירה יש נטייה להקטין או להגדיל דמויות על מנת לקבל פרספקטיבה מרוחקת ולהעביר ביקורת. בגוליבר אלו  גמדים או ענקים, אליס גדלה וקטנה לה בארץ הפלאות וגם בקופסונים טרולי הקופסה קטנים יותר מבני אנוש וגם די חסרי אונים בפניהם.
חוקר התאטרון אריה זקס סבר שעיקרה של הסאטירה- חשיפת הקרביים, הוא ציטט בהקשר זה פרק ממסעי גוליבר- הסאטירה הגדולה בכל הזמנים לדעתו שבו גוליבר רואה איש שאין לו עור ורואים את קרביו לעיני כל.
מבחינה זו הקופסונים בהחלט עונה על הציפיות. חשיפת הנטייה האנושית לדעות קדומות, לקבלת אמת תקשורתית בלי לבדוק לעומק. חשיפת הנהנתנות המערבית שמעלימה את האמפתיה אפילו לילדיהם של הגיבורים.
(הילדה מנסה לקבל את תשומת ליבו של אביה אך הוא עסוק מידי בטעימות הגבינה שלו)
אנו מצפים מסאטירה שתהיה קולחת ומשעשעת- זהו למשל סוד קיסמו של אפרים קישון שמעביר ביקורת נוקבת אך בכל זאת הוא כל כך חביב. השלטון הרי נבהל מהסצנה בה  כולם משדלים את סלאח שבתי להצביע בשבילם והוא נעבך- מנסה להכניס את כולם למעטפה ולא מצליח להחדיר אותה לקלפי, זה כל כך נוקב וכל כך משעשע כאחד.
גם בקופסונים הסצנה בה הנבל מתנפח כולו בגלל אלרגיה לגבינה אך ממשיך לאוכלה באובססיה, היא כל כך נוקבת אך גם משעשעת כאחד.
מכיוון שהקופסונים עשוי כסרט פלסטלינה, בטכנולוגיית סטופ מושן הישנה והטובה. מקסים ומדהים באיכותו ובתנועה. מייד קופצת ההשוואה ל"מרד התרנגולים" וואלס וגרומיט שם לטעמי הביקורת החברתית והמסר עבר את גבולות הטעם הטוב והגיע לסף של סרט תעמולה, במיוחד במרד התרנגולים שם ההשוואה של לול התרנגולות למחנה ריכוז צורמת ונותנת לך תחושה של שטיפת מוח. יפה לראות שבקופסונים הביקורת הנוקבת עטופה כל הזמן בעלילה זורמת ומשעשעת.
דימויי שואה
באתרי הביקורת האמריקניים נכתב שהסרט גורם לך לחשוב על היטלר. לעניות דעתי זה הרבה יותר מזה. הסרט הוא משל מתוחכם על היחס של אירופה ליהודים. בתחילה מאשימים אותם בחטיפת תינוקות –"עלילת דם". בהמשך מתברר שהם בנאים מצויינים- " היהודים כבוני כלכלות, מדענים וממציאנים" אך שונאיהם טוענים שהם בסך הכל גנבים "פרזיטים, יהודי לא יצרן וכו'" הם פאסיביים לגמרי כלפי הנסיונות להשמידם ורק מסתגרים בקופסה- "כצאן לטבח בשואה" . הם מבינים שאם רק יפרקו את שבנו יינצלו- "נדידת המדענים היהודים מגרמניה לארה"ב שהכריעה את המלחמה"  הילד כמעט מושלך לאש –"כבשנים" ועוד ועוד. דימויי השואה נמצאים שם, מספיק בנסתר כדי לא לקלקל את ההנאה- מספיק בגלוי כדי לתת לסרט עומק מדהים.
הדימוי של הקופסאות- והחיים בסוג של גטו עני אך מלא בהמצאות, השראה ומוסיקה מקורית נוגה- הוא בעיניי דימוי מדהים בדיוקו לגטו היהודי הארופאי.


לסיכום- סרט מדהים ביופיו, שנון ומתוחכם. מורים, הורים, מדריכים- זה סרט חובה!
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


תגובה 1:

  1. אני מעתיק את התגובה שכתבתי ליוני סלומון בפייסבוק שמחדדת את ההבדל בין הסרט הראשון לשני. ושאלה ליוני. בתור מי שמבין באנימציה האם אתה מקבל את הביקורת שהייתה בארה"ב על רמת האנימציה שנעשתה בפיליפינים שהיא כביכול לא מספקת? אני לא הרגשתי כך. הנה התגובה מהפייסבוק. רענן זיו תודה על ההערה. אשמח אם תגיב גם בבלוג. מה שכתבתי זה שאחרי ששברו את הסטיגמות בסרט הראשון הזאב הוא חביב הסבתא פראית כיפה אדומה קונג פו וכו' זה לא עובד שנית, כנראה שבסוג כזה של בדיחות אלמנט ההפתעה חשוב. הסרט השני נוסחתי מבחינת המזימה שמתבצעת על ידי אכילה של ממתק על, נבלי על וכו' נכון שהנזל וגרטל הם שותפים למזימה וזה אמור להיות מפתיע, אבל משום מה זה לא עובד. הסרט הראשון עבד על ז'אנר הבלש. ניקי פליפרס דומה מאוד לדמותו של הבלש פוארו של אגתה קריסטי. הסרט השני סרט של נבלי על זה ז'אנר טחון הדק היטב. כדי להפתיע ולהיות שנון בז'אנר כזה אנו מצפים ליותר. מגה מוח עשה זאת מצוין. בכיפה אדומה סוגרת חשבון זה לא עובד. גם דמות האידיוט של קירק עובדת נהדר בסרט הראשון. this is big and tall mistake... בסרט השני אין דמות אידיוט הנסיון המאולץ להפוך את הזאב לאידיוט לא עובד ופוגע באמינות הדמות.

    השבמחק