יום שישי, 20 במאי 2016

איך אומרים שטעטל במרוקאית? על הסדרה שנות ה80 של שלום אסייג

הקריטריונים שלי
כבר כתבתי כמה פעמים. כצופה שומר מצוות המבקר יצירות קומיות, אחד הקריטריונים החשובים לי הוא חוסר וולגאריות המזמין ממילא הברקות ושנינות, כדי למצוא דרכי הצחקה אלטרנטיביות. בגדול, שלום אסייג הוא קומיקאי שעונה לקריטריון הזה. (בעונה השנייה של שנות ה80 קצת פחות, כנראה שמההפקה לחצו להראות קצת יותר בגדי ים) קריטריון נוסף שאותו אני בוחן, הוא מגוון הכלים הקומיים וזה בהחלט נמצא בסדרה שנות ה80.
הברקות וכלים קומיים
יש בסדרה מגוון כלים קומיים. ראשית שאפו על השימוש בנוסטלגיה. הרעיון לשלב בקומדיה מז'אנר הסיטקום נוסטלגיה בהחלט טוב, ההערות השנונות של אסייג מוסיפות עוד. למשל לכנות את הקוביה ההונגרית האייפון של שנות ה80 או להשוות את תקשורת הצעקות של השכנים בשנות ה80  לוואצאפ של ימינו. הנוסטלגיה והאווירה השכונתית הבהירה לי עוד משהו. סיטקום הוא סוג של שטעטל- סיפורי עיירה, אלו גיבורים שכונתיים. האווירה השכונתית שמתרחשת בתא שטח מצומצם, נוחה כמובן למפיקים, אבל גם נותנת לקהל תחושת חמימות וסלחנות שחסרה כל כך בעולמנו הביקורתי. אפילו העבריינים הם פאתטיים ומצחיקים ולא מאיימים.
 יש בסדרה גם הברקות של ממש שאמנם לקוחות מעבודותיהם של גדולי הקומיקאים, אך להחיות סוג כזה של הומור, זה בהחלט הישג. דוגמאות: קוקו רוצה להתאבד, משאיר פתק ופרוספר מעיר לו על שגיאות כתיב בפתק ההתאבדות. מזכיר ממש את וודי אלן ב"קח את הכסף וברח" שם הפקידה מעירה לו על טעויות כתיב בפתק השוד.
כלי נוסף- השימוש הנרחב באמירה שלאחריה מגיעה שוט סותר לחלוטין כגון ההורים שלי קיבלו את העניין בהבנה ואחר כך צעקות של ההורים.
הומור האידיוטים עם ההערות המטופשות של קוקו ופרדי פלברה. למשל הקטע שמתחזה מספר איך עבד על קב"ן על ידי שהוציא נמלים מקופסת גפרורים ודיבר אליהן, ופרדי שואל, רגע איפה שמת את הגפרורים? ברגעי השיא של הומור האידיוטים נזכרתי בג'רי לואיס, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לקבל ממני.
כלי נוסף- הגיבור הלא יוצלח. כמו דמות הנווד של צ'אפלין שמנסה בכל כוחו אבל אף פעם לא מצליח להסתדר עם עבודה ובכלל בחיים. הרגשתי את זה כשקוקו נכשל בעבודתו כשומר בניין וכשפרוספר ניסה להיות חייט ולא הצליח. כמו כן שימוש יפה בטכניקה של לספר בדיחה ולתת לצופה להשלים אותה בדמיונו. נעשה בהצלחה בפרק הראשון כשכל פעם נער אחר נתפס על ידי אמיר ומושם בתוך שק של בננות. גם טכניקה זו היא משחק במגרש של הגדולים. ג'רי לואיס עשה זאת ב"נער השליחויות" אפרים קישון עשה זאת בתעלת בלאומילך.
השימוש השנון במשפטים שיש בהם סתירה פנימית כגון קוקו שאומר "סוף כל סוף יש לנו כבלים פיראטיים חוקיים" או חלבי מתקין הכבלים הפיראטים שמלין על כך ש"כבר אין חוקים במדינה הזו" כי התחברו לא חוקי לכבלים הלא חוקיים שלו. בהחלט שאפו על ארגז הכלים הקומי העשיר.
הליצן משכין השלום
כבר הזכרתי שהתלמוד הבבלי בציינו את תפקידו של הליצן החיובי מציין ששני הבדחנים בני עולם הבא היו משכינים שלום בין אנשים. ( תלמוד בבלי תענית כ"א) האחים מרקס עשו סרט שלם שכולו אנטי מלחמה הלוא הוא "מרק ברווז" צ'אפלין עשה את "החטף שיק" על מלחמת העולם הראשונה ואת "הדיקטטור הגדול על השנייה". נזכרתי בזאת בפרק בו פרוספר משכין שלום בין מתאבקי הקאץ'. (עונה 2 פרק 1) בפרק הזה גם אהבתי את הקטע שהקאץ' בטלויזיה משגע את ממוקה שמחקה אותו, באסטר קיטון הראה את תרבות החיקוי של הסרטים בסרטו "שרלוק הצעיר".
אני לא מת על הומור עדתי ועל הירידה המתמדת על האשכנזים, אני מודע לכך שההומור הזה עובד נהדר בישראל. אני יכול להעיד שקרית ביאליק האשכנזית למהדרין בה גדלתי בשנות ה80 נראתה די דומה כולל פושטקים מקומיים אשכנזים גם הם. בכלל המילה "פושטק" מקורה ביידיש והיא מתאימה למה שנקרא בימינו "עברייני צעצוע".
אל תפתרו לגיבור הקומי שלכם את הבעיות
וכעת להערות הביקורתיות שלי. כלל ידוע בסיטקום. אף פעם אל תפתור לגיבור שלך את הבעיות. בעונה השנייה הבעיות של כולם מתחילות להיפתר. פרוספר נהיה הרב, גידי בונה את הסוכה וכדומה. הסדרה הופכת מסיטקום משובח לתמהיל של דרמה קומית ומלודרמה. מיותר וחונק את האפשרות לעונה שלישית. תפסיקו עם דרמות קומיות, עשו קומדיות עד הסוף זה עובד הרבה יותר טוב. גיבור קומי הוא פתטי ובעיותיו לא נפתרות, הוא חוזר שוב ושוב על אותן טעויות. סיינפלד לא מתחתן, אף פעם לא! ביום שהוא יתחתן אין יותר סיינפלד. קרמר מסיינפלד לא הופך לחכם, זה לא קורה. וג'ון קליז במלון של פולטי אף פעם לא יהיה לו שלום בית עם אשתו. זיכרו היטב מה שאמר ג'רי לואיס- מפיקים לא מבינים קומדיה. תמיד יגידו לך "מה עם גיבור שעובר שינוי?" וכיוצא באלה, אמירות שמועילות בתחום הדרמה ומזיקות בתחום הקומדיה.
אני כן משבח את הפסיפס הישראלי בסדרה, את האנלוגיה בין בעיות של שנות ה80 לבעיות עכשוויות כגון הצפת בעיית הטרדה מינית (בפרק בו ליליאן יוצאת לעבוד) ענייני גיוס אברכים, יחסים עם ערבים וכד' אך יש להקפיד לעשות זאת בדרך סיטקומית ולא לגלוש למלודרמה כפי שקרה בפרק בו ליליאן יוצאת לעבוד. אהבתי את שילוב ההווי הדתי בסדרה. אף אחד לא לועג למצוות להיפך יש להן כבוד, לועגים לחולשות אנושיות סביב המצוות למשל אדם מרסל שאומר שאחיו לא יכול להיות הרב, אך כששומע שיש משכורת פתאום מתהפך.
 שמתי לב שכמו אמנים רבים אחרים למשל קובי עוז במזמורי הנבוכים שלו, יש בסדרה געגוע לדמות הרב הספרדי של פעם סובלני, מכיל ואוהב הבריות, אני מצטרף לגעגועים ויכול להעיד שבקרית ביאליק שאני זוכר בשנות ה80 שני הרבנים האשכנזי הרב כהן ז"ל והספרדי יבלח"ט הרב קריספין בהחלט היו מהזן הזה.
עוד הערה קטנה. נכון שבסיטקום כל סיטואציה מובילה לאחרת ובסוף הכל קשור בהכל,  שטעטל כבר אמרנו, אבל יש פרקים בהם יד התסריטאי ניכרת יותר מידי ולא מרגישים שהסיבוכים נובעים מהדמויות. דוגמאות. בפרק עם המכתבים, עצלנותם של הגיבורים גורמת להם לא לפתוח את תיבת הדואר מה שגורם לגידי לא לקבל את צווי המילואים- מצוין. לעומת זאת בפרק עם הסוכה זה שהקרשים נגנבו בדיוק מהבית אבות של הסבתא ולכן מסוכלת תוכניתו של גידי להעביר את הסבתא לבית אבות- נראה מלאכותי אפילו לסיטקום.

לסיכום: שלום אסייג הוא קומיקאי שנון ומוצלח, הוא שומר על הומור עשיר ובגדול לא וולגארי. אני ממליץ למורים ומחנכים דתיים להיעזר בעיקר בעונה הראשונה. ניתן לפתח סביבה לא מעט דיונים. עדות, מצוות עם פניות, סובלנות וכו'


 ואם כבר בשטעטל עסקינן. אני מזכיר לכם להתעניין בספר שליז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה