יום שבת, 9 ביולי 2016

אוטופיה ודיסטופיה בקומדיות

בס"ד   קומדיה ואוטופיה
מה הפך את הענקים לנפילים?
במעקבי המתמשך אחר קומדיות אני שואל את עצמי פעמים רבות, מה הפך את הענקים לנפילים? מדוע כשאתה צופה בסרט של צ'אפלין או ג'רי לואיס אתה מרגיש שלא קם להם יורש? ואכן אחד הסרטים התיעודיים על לואיס נקרא הליצן האחרון באמריקה. כתבתי כבר על ארגז הכלים הקומי העשיר של הקלאסיקנים, על האמפתיה של צ'אפלין. היום אני רוצה להתייחס למוטיב שפחות שמים לב אליו, אוטופיה ודיסוטופיה והמעבר החד בינהן.
אוטופיה ודיסוטופיה והמעבר בינהן
דיסוטופיה לכאורה שייכת לסרטי אימה ולא לקומדיות, אבל זהו שלא. הקומיקאי כמו סופר האימה מרגיש גם הוא את חוסר השלימות במציאות בה אנו חיים, ומטפל בה בדרכו. קחו למשל את הסרט "ישנוני" של וודי אלן. הוא מציג בה מציאות אוטופית מצד אחד- מזון ענק הדומה לתיאור ימות המשיח ביהדות, ודיסוטופיה מצד שני- שלטון טוטליטרי מטורף. המעבר המהיר בין אוטופיה לדיסוטופיה מייצר סיטואציות מצחיקות במיוחד. למשל הסצנה בה רודפים אחרי הגיבור במטע בננות ענקיות בגודל של מכונית, הוא בורח ומחליק על קליפת בננה ענקית וכמעט נטרף על ידי תרנגולת ענקית. מעברים חדים בין האוטופי לדיסטופי נוסו על ידי צ'אפלין במספר סרטים. "באורות הכרך" העני מיטלטל בין מצבי הרוח של העשיר כאשר העשיר שיכור הוא חברי ומשווה את הפערים בינו לבין העני וכאשר הוא פיכח הוא מרושע ואטום. מצב מעניין בו השיכור הוא בעצם הפיכח והפיכח הוא השיכור, גאוני כדרכו של צ'אפלין. ישנה גם סצנה בלתי נשכחת עם מלאכים ב"הנער" סצנת איגרוף בה בהזייה אוטופית כולם נהיים חברים פתאום.
בזמננו הסרט שעשה שימוש מבריק במיוחד במשחק בין אוטופיה לדיסוטופיה הוא "הלורקס" סרט אנימציה מ2012 המתרחש בעיר שבה הכל עשוי פלסטיק ונראה מצוין- אוטופיה, אך האמת היא שהעשיר השולט על העיר כרת את כל העצים והרעיל את האוויר כדי למכור אוויר מטוהר בבקבוקים- דיסוטופיה.
הליצנים והאמת
במקרים רבים המציאות ההזויה והמופרכת שמציגים הליצנים היא בעצם המציאות האמיתית. זוהי הרי מהותה של הסאטירה כפי שהגדיר זאת אריה זקס. סאטירה היא "חשיפת הקרביים" הסאטיריקן הוא זה שמרים את השטיח שטאטאו את כל הלכלוך תחתיו. כזה הוא גם הסרט המצויין של סידני לומט "רשת שידור" סרט שחושף את מה שקורה מאחורי הקלעים של הרייטינג. יש בסרט זה סצנה מעניינת שבה העשיר הדוגל בגלובליזציה, מציג את חזונו הגלובלי בתור חזון אוטופי שאמור למלא את מחסורם של כל בני האדם בעולם. אני סבור שהגלובליזציה גם היא יש בה מן האוטופי- תעייה וקידמה לכל העולם וגם מן הדיסוטופי- ניצול, כולל ניצול ילדים וסדנות יזע. בו זמנית.
בימים שבהם כל התחפשות לדמות פוליטית נחשבת לסאטירה, כדאי קצת "לחזור למקורות ולראות סאטירות אמיתיות, סאטירות שנוגעות באוטופי ובדיסוטופי וחושפות את הקרביים.
בדברנו על אוטופיה ודיסוטופיה- עולם מושלם או מעורר אימה. כדאי להזכיר גם  את השימוש בגן עדן וגיהנום בקומדיות. החל מהקומדיה היוונית כמו הצפרדעים של אריסטופאנס דרך הסרט המצויין של לוני טונס בו הדמויות המוטרפות ממילא נעות בין השאול לגן עדן. דרך אגב האחים מרקס התחילו בצילום סדרת טלוויזיה קומית שמתרחשת בגן עדן, אך לא הצליחו להשלימה בגלל מצבו הבריאותי הרעוע אז של צ'יקו. והנה משהו משלנו:

רחמים אנג'ל בא לקחת את יוסי בנאי השמיימה.

 מזכיר לכם להתעניין בספר הקומי שלי.  ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה