יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הכלי הישן שתמיד עובד- הסלפסטיק

תולדות הסלפסטיק
אחת הטכניקות שחוזרות על עצמן בקומדיות לאורך הדורות היא הסלפסטיק. מקורו של השם סלפסטיק הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי, העתיק והוותיק "פאנץ' וג'ודי" מר פאנץ' מחזיק בידו מקל וחובט בכל מי שמרגיז אותו. זהו בעצם מקור השם סלפסטיק=מקל חובלים. בוודביל ואחריו בקומדיה האילמת הסלפסטיק שימש כאמצעי פשוט להצחקה ודבק ככינוי בכל הומור פיזי. החלקה על בננות, צבע שנשפך על מישהו וכמובן עוגות קצפת שעפות היישר לפרצופיהם של אנשים. בתחילה היו קומדיות שכל כולן סלפסטיק כמעט ללא מימד נוסף. בהמשך אמנים כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'אפלין ולורל והארדי שכללו את הסלפסטיק והוסיפו לו מימדים נוספים. לורל והארדי שילבו את הסלפסטיק בתוך דמויות הא יוצלחים שלהם- הם גם השתמשו רבות במינוח נוסף שפרופ' אריה סובר  (בספרו המצויין "הצחוק") הבחין בו במחקריו, הדפורמציה. סלפסטיק שמשנה את הצורה. למשל פנים שמכוסות בבוץ, מכונית שמתפרקת- אלמנט חביב במיוחד על לורל והארדי, וכיוצא באלה. צ'אפלין כמובן השתמש בסלפסטיק כדי להעצים את דמות הנווד שלו. אותו מסכן דחוי שלא מוצא את מקומו בחברה, אפילו כשהוא בבית סוהר הוא נתקל ומפיל חפצים על הסובבים אותו.
מחקרים של צחוק
התעניינותי בחקר, במבנה ובהשפעה החברתית של קומדיות הביאו אותי למקד את לימודיי לתואר שני לכיוון זה. במסגרת זו קראתי כמה מאמרים מעניינים על הסלפטיק. חוקר בשם כריסטיאן ת'רון כתב ניתוח מרתק על הסלפסטיק. לדעתו הסלפסטיק באשר הוא מייצג התנגדות ולעג לתרבות הצריכה. תמציתה של תרבות הצריכה היא שאדם מקיף את עצמו בחפצים שלא בהכרח נחוצים לו. סצנות הסלפסטיק ממחישות מצב שבו החפצים הופכים לאוייביו של האדם במקום אוהביו. אני יכול להוסיף שמי שרוצה המחשה לדעה זו שיראה את הסרט the electric house   של באסטר קיטון. שם בית משוכלל מה שאנו קוראים היום "בית חכם" הופך לאימה.
אך ת'רון לוקח את הניתוח שלו צעד אחד קדימה. הוא טוען שצ'אפלין הביא את הסלפסטיק לדרגה גבוהה עוד יותר כאשר הוא מוציא חפצים מחוץ להקשרם. למשל בסרט "החטף שיק" משתמש בידית של גרמופון כדי לנשום מתחת למים. ב"הנער" הופך משפך לבקבוק תינוק וכן הלאה. ת'רון טוען שהשימוש השונה בחפצים הוא האנטי צריכה הגדול ביותר, הוא מציע אלטרנטיבה לתרבות ה"השתמש וזרוק".
הסלפסטיק לא מת
רבות הספידו את הסלפסטיק. בשנות ה40 היה עידן שבו קומדיות דיברו ודיברו, על מנת לבדל את עצמן מתרבות הסלפסטיק. אך שוב ושוב הסלפסטיק עשה קאמבק, בשנות החמישים והשישים בסרטיו של ג'רי לואיס, בשנות ה70 בסרטיו של לואי דה פינס (ראו סצנת המסטיקים המיתולוגית בסרט "עלילות רבי ז'אקוב) ובשנות השמונים בסדרת הסרטים שוברת הקופות "שכחו אותי בבית" שם הילד גובר על הגנבים בסצנות סלפסטיק מרהיבות. הם מחליקים על זפת, הכובע נשרף, דורכים על זכוכיות וכו' וכו'. בשנים האחרונות הסלפסטיק מככב בעיקר בסרטי האנימציה הממוחשבת. בולטים במיוחד "גשם של פלאפל" "סרט לגו" והסרט משולב האנימציה והשחקנים "פדינגטון הדוב". נראה שהסיבה לכך שהסלפסטיק אף פעם לא נעלם לגמרי היא מה שציין הנרי ברגסון בספרו "הצחוק". הוא כינה את הסלפסטיק "הנוקשות שבמכניות" והיה סבור שיש בו אלמנט קומי בסיסי במיוחד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי.
ארגז כלים
כיום מאוד פופולאריים כל מיני מדריכים של איך ל...איך לדפוק מסמר בקיר, איך להתקין מנורה, איך לקשט קיפולי סוכה וכו' וכו'  גם אני מצטרף לטרנד ובסיום כל פוסט אשתדל לתת כלים מעשיים למצחיקן המתחיל. ובכן: שלב\י סלפסטיק. בעדינות, בזהירות, בלי וולגאריות, אבל שלב סלפסטיק. אתה מכין הצגת ילדים? הגיבור שלך הולך בדרך, תן לו להחליק במעלה ההר, את בונה הצגה לנשים חרדיות (כבר ייעצתי לכמה הצגות שכאלה ותמיד זה עובד) תני לגיבורה הקומית שלך להפיל מערוך על שכנתה, כריטואל קבוע. בפעם השלישית כשהיא רק תתקרב למערוך הקהל יצחק. הגיע הזמן לשבור את הקיבעון של הסטנד אפ, אל תדברו על דברים מצחיקים, עשו דברים מצחיקים. תארו לכם סטנדאפיסט שתמיד כשהוא נכנס יסתבך עם החוטים של המיקרופון...


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה