חפש בבלוג זה

יום חמישי, 5 באוקטובר 2017

שבירת טקס

הקומיקאים הגדולים ביותר משתמשים בשבירה של טקסים. 
הטכניקה פשוטה למדי. לוקחים טקס כגון בר מצווה (עלילות רבי ז'קוב) חניכת אנדרטה ונגינת ההמנון (אורות הכרך בקטע המצורף) או כל טקס אחר ומגחיכים אותו. עושים אותו בצורה מעוותת.
שבירת הטקס עובדת על שני עקרונות. העיקרון הראשון הוא המבט המרוחק של הקומיקאי. קח כל טקס, התרחק ממנו רגשית והוא ייראה מגוחך. 
פעם הלכתי בברוקלין היהודית בחג הסוכות . ניגש אליי אמריקני ושאל אותי "מה הם הבתים המצחיקים האלה" מי שלא מבין מהי סוכה זה נראה לו מצחיק. (ועוד לא דיברנו על נענוע ארבעת המינים)
העיקרון השני הוא מפגש בין תרבויות. כשמישהו מתרבות אחת לא מכיר איך מתנהגים בתרבות אחרת- זה מייצר סיטואציות מצחיקות.
כזה הוא הסיפור הידוע של רבי נחמן מברסלב מעשה ממרור בו מתוארת סיטואציה של גוי גרמני המגיע לאכול בליל סדר של יהודים. הוא זולל את המרור כי בטוח שזה המעדן של ליל הסדר ובורח כשפיו וכל גופו בוערים מהחריפות. 
הסיפור מעשה ממרור באתר לב לדעת



הקטע הבא הינו מתוך סרט האנימציה הקופסונים boxtrolls הוא מראה ילד שגדל כל חייו עם טרולים חביבים מתחת לאדמה. הוא עולה לקרקע לארוע חברתי בפעם הראשונה בחייו וממש לא מכיר את הקודי ההתנהגות במסיבה חברתית. הסיטואציה מביכה ומצחיקה כאחד. בהומור הבריטי משתמשים רבות במבוכה. סיטואציה מביכה היא מצחיקה. פעמים רבות אנו צוחקים ממבוכה. הצחוק עוזר להפיג את המתח. יש לזכור לא לעבור את הגבול מכיוון שסיטואציה מביכה מידי אינה מצחיקה אלא מעיקה. מה שמעניין בסיטואציה הזו הוא שקראתי תיאור על ילד אוטיסט שהתנהג בצורה כזו ואז זה ממש לא מצחיק. חלק מהדמויות הקומיות אכן מאופיינות על ידי הצופים כיום כשישנה מודעות כאוטויסטים או אספרגר וכיוצא באלה. יש להיזהר לא לפגוע באוכלוסיות אלו. מאידך גיסא נאמר לי על ידי אנשים על הרצף האוטיסטי שהסרטים של ג'רי לואיס דיברו אליהם מאוד מכיוון שהגיבור שלו לא ידע לקרוא קודי התנהגות בחברה ובעצם שיקף להם בהומור את עצמם. אז הרצף נע בין מפגש בין תרבויות, חוסר ידע של קודי התנהגות מבוכה, מבוכה חמורה ורצף אוטיסטי. יש לפעול ברגישות ובעדינות. יחד עם זאת הפוטנציאל הקומי של סיטואציות שכאלה הוא ענק. 









יום שני, 4 בספטמבר 2017

התאטרון הדתי עולה כיתה- על ההצגה שלום עולמים

בס"ד   
אתמול הוזמנתי להצגת הבכורה של ההצגה "שלום עולמים" של תאטרון אספקלריא, המבוססת על סיפור של ש"י עגנון. אז קודם כל רוצו לראות, הצגה מצוינת. המשחק של כל השחקנים מצוין ושל התפקיד הראשי יונתן פז בוגנים מדהים בעוצמתו. אין ספק שהתאטרון הדתי עלה כיתה או ליגה. מדובר על הפקה מוקפדת, כוריאוגרפיה מצוינת, תפאורה מינימליסטית אך יפה ותאורה ומדויקת.
 ידידי השחקן יואב עמיר מציין שכשחקן בהחלט הרגיש את עליית המדרגה הזו, במשחק, בכמות החזרות במוזיקה, בכוריאוגרפיה ובשירים.
הסיפור והמשל
הסיפור אינו סיפור עגנוני טיפוסי. יש בו אמנם את הפיוטיות של עגנון, שהמחזאית הצליחה לשמרה יפה, אך גם פארסה סאטירית שאינה אופיינית לעגנון בדרך כלל. (ומאוד אופיינית לשלום עליכם)
 הסיפור מספר על עיירה דמיונית בה לא ירד גשם והאנשים רעבים. פרנסי העיירה מחולקים לשתי קבוצות, גלויי הראש וכסויי הראש. כסויי הראש מאופיינים בקטנוניות ובפלגנות בינהם "מי שלא הולך עם כובע עם סרט סופו ללכת לסרט בלי כובע" אומר אחד מכסויי הראש, לקול צחוקי הקהל. גלויי הראש מאופיינים בנהנתנות, הם עסוקים באיכות הקפה שלהם עד צוואר. בהמשך אחד מפשוטי העם שאינו לא מכסויי הראש ולא מגלויי הראש, קץ במצב, הוא עג עוגה כמעשה חוני המעגל ומבטיח לא לצאת ממנה עד שירד גשם. עסקני הציבור נבהלים ממעשהו, מכך שפשוט עם מגלה מנהיגות, הם מתאחדים כנגדו באחדות מפתיעה ומשהוא מצליח להביא את הגשם הם ממציאים פתרון- כיסוי שיחצוץ בין הגשם משמיים לעירם.
אני סבור שהנמשל הוא מאוד ברוח הרב קוק. הנביא הוא גם מחובר לשמיים וגם מחובר לעם, הוא אינו מכסויי הראש ואינו מגלויי הראש. התקופה תקופת מצוקה של טרום הציונות. פוגרומים, תנועת ההשכלה, ההסתגרות הגוברת והולכת של החרדים מאידך, וכולם שמים כיסוי בפני הגשם- מהו הגשם משמיים? הברכה השמיימית לחזרה לארץ והקמה של בית הוגן ומכבד לכל יהודי. מפתיע שמחזאית שאינה דתייה העבירה בצורה מדוייקת כל כך את רוחו של הרב קוק- ואולי ברוח המחזה זה בעצם לא מפתיע.
פינת הפספוס הקטן.
דעתי כאמור חיובית מאוד על ההצגה, אני מרשה לעצמי להצביע על פספוס קטן לטעמי. האלגוריה מעט מורכבת ומי שאינו רגיל בשפה האלגורית עלול להתקשות בהבנתה. הבעיות הן היסטוריות, ועוסקות בתקופת ראשית הציונות. מעט קשה לעשות סאטירה היסטורית. סאטירה היא מדיום של ההווה. אני סבור שהיה מקום לקשר ברמיזות קטנות לבעיות הפוליטיות של היום. (סיגרים? רייטינג? נראות בתקשורת?) כמו כן, בהחלט היו רגעים שהקהל צחק, ובכל זאת אני סבור שהיה מקום לעוד קצת אלמנטים קומיים במחזה. אם כבר הולכים על סיפור עגנוני שהוא קרוב ברוחו ל"שלום עליכם" הגאון הקומי של עליבות והוד המשמשות בערבוביא בשטעטל היהודי, אז יש לתת עוד מהאלמנטים הקומיים. שלום עליכם הושפע מאוד מגוגול, הסאטירות שלו ושל גוגול מורו מאוד מצחיקות במובן הפשוט של המילה להצחיק.
הצד הכלכלי
אני השתדלתי להדחיק את המחשבות הללו, אבל יואב העלה את זה, אז אני כותב על כך. ההצגה הזו היא בלתי כלכלית בעליל. אני סבור שטוב עשה חגי לובר מנכ"ל אספקלריא שהרשה לעצמו הצגה איכותית אף שאין לה היתכנות כלכלית, מכיוון שהוא ממתג את עצמו ובצדק בליגה של הגדולים. שרת התרבות מירי רגב לטיפולך! את אומרת כל הזמן שצריך לתת תמיכה גם למגזרים רחבים אז קדימה. ועוד שיעור קטן לשרה רגב. ההצגה היא אמנם דתית, שלא לומר מגזרית. יחד עם זאת יש בה שיתוף פעולה יפה וכנה עם מיטב היוצרים של "תל אביב". הם הקשיבו לצרכים ולרצונות של חגי לובר והוא הקשיב להם. ככה מביאים קולות חדשים, לא בצעקות והתלהמויות.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי שגם הוא שטעטלי וגם הוא קומי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא



יום שני, 21 באוגוסט 2017

הליצן האחרון של אמריקה- על ג'רי לואיס


היום נפטר אחד מענקי הקומדיה של כל הזמנים, אדם שניתן להעמידו בשורה אחת עם צ'ארלי צ'אפלין באסטר קיטון לורל והארדי ושאר הקלאסיקנים. הקומיקאי השחקן ובמאי הקומדיות היהודי ג'רי לואיס. בפוסט זה אתייחס לייחודו המקצועי של לואיס ולהיותו סוף של תקופה
הליצן האחרון של אמריקה
אחד הסרטים התיעודיים על לואיס נקרא "הליצן האחרון של אמריקה" זהו תיאור מדוייק. מה הפך את לואיס לליצן שמזכיר את ליצני הקרקס והוודביל? ראשית מבחינה ביוגרפית לואיס ינק מהוודביל אותם מופעי "הכל כלול" שהיו מקובלים בארה"ב בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. הוריו של לואיס היו מופיעים במופעי זמר ובידור, אביו של לואיס כבנו של רב נהג להופיע בעיקר בפני יהודים בבתי מלון "יהודיים". לואיס מעיד עליו ככשרון גדול ו"שלמד ממנו הכל, במיוחד לרקוד" (עוד נדבר על הריקוד)
אחד המאפיינים הבסיסיים של ליצני קרקס הוא הפיכת פעולות יומיומיות לגרוטסקיות. אחד הסרטים הידועים ביותר של לואיס נקרא "נער המעלית" שם ישנן סצנות ליצניות רבות למשל הסצנה בה לואיס מסתבך עם גיהוץ מכנסיים עד שהופך אותן לקשות כמו קרש. או הסצנה "בנער השליחויות"  בה הוא מסתבך מאוד עם העברת כמה חבילות או מכירת כמה סוכריות.
העברת הלפיד
בנער המעלית ישנה סצנה סוריאליסטית ומאוד מעניינת. למלון בו עובד נער המעלית השלומיאל "סטנלי" נכנס סטנלי לורל מלורל והארדי. (שחקן בדמותו) סטנלי הארדי מביט בסטנלי החדש והולך. אני סבור שסצנה זו באה לבטא את תפישתו של לואיס את עצמו כממשיך ישיר של לורל והארדי, גם כאמן של סלפסטיק ההומור הפיזי של נפילות, החלקות וכדומה שגרם ללואיס בעיות גב, אבל גם כליצן "הובו"
מהו ליצן "הובו"
הובו הוא אחד מטיפוסי הליצן בקרקס שקיבל מקום של כבוד בעיקר בקרקס האמריקני. ההובו הוא סוג של נווד שלא מסתדר במקומות עבודה, תמיד נכשל ומחליף עבודות בקצב מהיר. כזה הוא הנווד של צ'אפלין וכמוהו היו עוד לפניו בקרקס וכאלה הם לורל והארדי שתמיד יחרבו כל עבודה שיקבלו, החל מהובלת פסנתר וכלה בעובדי משרד השריף. לואיס שכלל את דמות ההובו עם סצנות סלפסטיק מטורפות של כשלון מתמשך. הוא היה איש מכירות, נער מעלית, נער שליחויות, נהג, מוסכניק ומה לא? מהו סוד קסמו של "ההובו"? אולי שיקוף של פחד סמוי להיכשל במקום העבודה? אולי שחרור לחץ מציפיות החברה מכולנו להצליח בעבודה. בכל אופן לואיס הביא את ליצן ההובו לגבהים חדשים.
סינדרפלה וספונטניות
לואיס הכין את סרט הדגל שלו "סינדרפלה" סרט שבו הוא הפך את סיפור סינדרלה והגבר הוא האנדרדוג שמנוצל על ידי אחיו. בסרט זה יש תובנה מופלאה שלואיס מעביר לקהל כאשר הוא שם אותה בפיו של "פיה הטוב" (פיה ממין זכר כמובן) הוא אומר כך "אנחנו נתקן את סיפור סינדרלה. סיפור סינדרלה מציג שלימות, הנסיכה זכתה בנסיך מושלם והם חיו באושר ובעושר. ומה יעשו נשים שבעליהן לא מושלמים? אנחנו ניקח אותך כמו שאתה שלומיאל מלא חסרונות ובכל זאת הנסיכה תהיה מאושרת. שאנשים ונשים ילמדו לחיות עם חסרונות"
זה כל כך ליצני זה כל כך נכון לחיים בכלל. במקום שחסרונותיך יהיו אימה מבחינתך, למד לחיות איתם ולהמשיך לחייך. היה חשוב ללואיס שהסרט יצא לחג המולד בחורף, (התאריך היותר מכובד וטוב להשקה) זה היה סרט מוקפד מאוד. בסרט זה לואיס מראה את יכולות הריקוד שלו ואת יכולתו לעשות פארודיה על יכולות הריקוד שלו עצמו. אמנות ממש- הסצנה בה הוא מזמין את הנסיכה בנשף לרקוד.
אולפני פארמונט לחצו שהסרט יצא מיד, אז לואיס אמר להם "שימו אותי בבית מלון ואני מכין לכם סרט קיץ תוך 3 שבועות." לואיס הכיר היטב את בתי המלון וההווי של העובדים בהם, הוא גדל בהם בנדודיו עם הוריו. התוצאה הייתה שהוא הכין סרט ללא תסריט, סרט ספונטני שכולו אוסף של גאגים ליצניים קומיים ובעיניי הוא אחד הטובים שלו אם לא הטוב שבהם. עבודה ספונטנית, להעמיד סיטואציה קומית עד שהיא מספיק מצחיקה, הייתה שיטת העבודה גם של צ'אפלין וגם של באסטר קיטון- קיטון אף התקשה להתרגל לעבודה עם תסריט מסודר. לואיס היה האחרון שהרשה לעצמו לעבוד כך שלושים שנה אחריהם.
ארגז הכלים הקומי
הליצנות הקרקסית וליצנות הוודביל הייתה מופע לכל המשפחה ולכן התרחקה מהומור פרובוקטיבי ועברה לשנינות ואמצעים קומיים מגוונים. ארגז הכלים של לואיס עשיר במיוחד. הגזמות לצניות (הסצנה בתכשיטי המשפחה בה המאפיונר מפיל המון כלי נשק מכיס חליפתו) דמות נווד, ערבוב בין תקופות זמן (יש לו סרט בו חייזר מגיע לכדור הארץ ובטוח שהוא נמצא במלחמת האזרחים) שלימזליות, הומור של אדיוטים, פנטומימה, ריקוד פארודי, טיימינג (כמו בסצנה המופלאה בחדר הכושר ב"פרופסור המטורף"), הומור של שקרים וסודות (הפרופסור המטורף) הפתעות מטורפות (כמו הסצנה בתכשיטי המשפחה בה הטייס מתבקש להנמיך את המוסיקה ואז מגלים שיש לו תזמורת שמתחבאת בתוך תא קטן), גיבור קומי שלא מדבר (נער המעלית) ועוד ועוד מניתי באמת רק חלק קטן- תראו לי היום קומיקאי עם כאלה יכולות מגוונות.
אז מה קרה?
פתאום בשנות השישים הקהל האמריקני לא אהב עוד את הסגנון של לואיס (שהמשיך להיות פופולארי מאוד בצרפת שיודעת להעריך ליצנות קלאסית.) הקהל האמריקני היה סבור שההומור של לואיס תמים מידי. האם סוג ההומור הזה עבר מן העולם? אני סבור שלא, הוא פשט עבר לסרטי האנימציה הממוחשבת דמויות כמו פלינט מגשם של פלאפל, גרו, פרופסור מפריו והמיניונים "מגנוב על הירח" וכיוצא בהם הן בהחלט דמויות לואיסיות.
כמו הבדחנים בתלמוד שנתפשים כאנשים שבאים לעשות טוב לאנשים –משמחים את הבריות ומשכינים שלום- כזה היה לואיס. אחרי דעיכתו בקולנוע הוא המציא את עצמו מחדש בטלוויזיה והתמחה ב"שירותרומים" למינהם והתרים סכומי עתק לצדקה. ואף השתתף פעם אחת בשירותרום שלנו בישראל.
אני סבור שליצן-בדחן מהסוג של לואיס חסר מאוד כיום.

יהי זכרו ברוך. זה הקטע שהוא ביצע בשירותרום אצלנו

מזכיר לכם להתעניין בספרי  ז'בוטינקי פינת רבי עקיבא
פוסט נוסף על לואיס ניתן למצוא באתר ילדי הקומדיה ג'רי לואיס באתר ילדי הקומדיה



יום שבת, 25 בפברואר 2017

מחלם ועד חממה על ערי החכמים בפולקלור העולמי

בס"ד  
זו מסורת של מאות שנים. סיפורי "ערי חכמים" נפוצים כמעט בכל עם. לנו היו חכמי חלם המפורסמים, בגרמניה היו חכמי שילדבורג, באנגליה ואירלנד חכמי גותהאם, במדינות ערב חכמי חממה וכן הלאה. אין כמעט עם שאין לו עיר "חכמים" משלו. מעבר לעובדה שהסיפורים הללו משעשעים, ישנה עוד סיבה לתפוצה הרחבה מאוד של סיפורי "חכמים" שכאלה. חכמה וסכלות, שפיות ושיגעון הם מושגים יחסיים, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן מברסלב.
תבואת השיגעון
 "תבואת השיגעון" המלך חלם שכל מי שיאכל מתבואת השנה ישתגע. אומר היועץ למלך מה הבעייה אם כן? לנו יש שקים שמורים משנה שעברה. עונה המלך ליועץ לא הבנת, אם כולם ישתגעו ואנחנו לא, אזי אנחנו נהיה המשוגעים בעינהם. שואל היועץ מה עושים? עונה לו המלך- נאכל, ונשתגע עם כולם, אבל נשרטט איקס על המצח על מנת שכאשר ניתקל אחד בשני לפחות ניזכר שאנחנו משוגעים. יש לסיפור נפלא זה הרבה עומק, "עץ הדעת חיטה היה" אמרו חז"ל. העולם שאחרי החטא לוקה בשיגעון קולקטיבי לפי הבנתו של רבי נחמן (קנאה, השוואה, ראייה משוחדת של המציאות שסביבנו ועוד) מי שאין לו מכל אלו נחשב למשוגע (הצדיק). אך מעבר לכל המסרים היפים והעמוקים שבסיפור "תבואת השיגעון" נמצאנו למדים שהשפיות והשיגעון יחסיים הם.
סיפור אנגלי על טיפשים וטיפשים יותר
סיפור אנגלי עממי ממחיש את יחסיותם של חכמה וסכלות. בחור ובחורה היו נפגשים בבית הוריה של הבחורה לקראת חתונתם. אמר אבי הבחורה, רדי בבקשה למרתף ותביאי קצת בירה לאורח. ירדה הנערה ופתחה את ברז חבית הבירה. אז ראתה גרזן ענק שנעוץ בקורה שמעליה. חשבה לעצמה הנערה: אם אתחתן עם הבחור וייוולד לנו ילד וגם הוא ירד למרתף להביא בירה, והגרזן יפגע בו ויהרגנו. כמה נורא זה יהיה. ישבה הנערה ובכתה והבירה זורמת על הרצפה. ירדה אימה לראות מה קורה, ראתה את ביתה יושבת ובוכה, שאלה אותה מה קרה ביתי? אמרה לה הבת, אם אתחתן עם הבחור וייולד לנו בן, והוא ירד למרתף להביא בירה והגרזן ייפול עליו, כמה נורא זה יהיה. אמרה האם צודקת את ביתי, זה באמת יהיה נורא. ישבה ובכתה ביחד עם ביתה. ירד האב לראות מדוע התמהמהו האם והבת. אמרו לו אם הבת תתחתן עם הבחור וייוולד בן וכו' אמר האב זה אכן נורא, ישב ובכה איתן. ירד החתן המיועד, שאל מה קרה אמרו לו אם ייוולד לכם בן וירד להביא בירה וייפול עליו הגרזן כמה נורא זה יהיה. שלף החתן את הגרזן מהקורה והניחו על הרצפה. אמר: כמה שאתם טיפשים. לא אתחתן עם בתכם עד שאמצא שלושה טיפשים גדולים מכם.
 יצא לנדודיו.
והנה הוא רואה אישה זקנה מנסה להעלות פרה על הגג. שאל אותה: מדוע את מנסה להעלות את הפרה על הגג. אמרה לו האישה. על הגג צמחו עשבים, אני רוצה שהפרה תאכל אותם ותשמין. אמר לה החתן, ומדוע לא תורידי את העשבים לפרה? הזקנה לא הקשיבה לו היא קשרה את עצמה לפרה בחבל,  כדי שזו לא תיפול, השחילה את החבל דרך הארובה והתחילה להעלות את הפרה על סולם רחב. בשלב כלשהו הפרה מעדה, החבל נמתח הפרה נפלה והחבל הרים את האישה היישר לתוך הארובה. רשם לעצמו הבחור בפנקסו "טיפשה אחת יותר גדולה מכלתי, אביה ואימה". בדרך לן במלון צפוף. היה לו שותף חביב לחדר. בבוקר השותף תלה את מכנסיו על ידית הדלת ואמר בכעס: "איזו המצאה מטופשת המכנסיים, אני מנסה כבר שעה לקפוץ לתוכם ולא מצליח. צחק הבחור והראה לאיש כיצד לובשים מכנסיים. האיש ההמום הודה לו מאוד ואמר שפתר לו מצוקה של שנים רבות. סימן הבחור בפנקסו "מטומטם שני יותר מכלתי, אביה ואימה" המשיך ללכת ובערב ראה קבוצה של כפריים חמושים בקלשונים צפופים על יד בריכה. שאל אותם מה קרה, אמרו לו "הלבנה נפלה לתוך הבריכה, אנו מנסים לשלותה" הוציא את פנקסו בשמחה ורשם "הרבה מטומטמים יותר מכלתי, אביה ואימה" חזר לכפרו, נשא את הבחורה לאישה והם חיו באושר שנים ארוכות וטובות.
בסיפור זה רואים במפורש את היחסיות שבטפשות או חכמה. ברגע שהבחור ראה שיש טפשים מכלתו אביה ואימה, נחה דעתו. כנראה שזו סיבה נוספת לכך שסיפורי החכמים כל כך חביבים, הם גורמים לך להרגיש חכם בהשוואה אליהם.
כוח הדמיון
סיפורים רבים עוסקים בשגייה אחר דמיונות. כשם שהכפריים ניסו לשלות את בבואת הלבנה, כך ניסו חכמי חלם לכלוא את הבבואה בחבית על מנת שיוכלו לשלפה בעת הצורך. סיפורים כאלה על אנשים ש"חיים בסרט" מדברים לכולנו, מי מאיתנו לא מרגיש שהדמיון משתלט לו על התודעה. בעידן הפוסטמודרני של פייק ניוז ושל סרטים היסטוריים שעושים עם ההיסטוריה מה שמתחשק להם (ממזרים חסרי כבוד למשל שבו היהודים כביכול מנצחים את הנאצים) ובתוכניות ריאליטי מציגים מציאות מובנה כביכול טבעית, נושא זה אקטואלי ביותר. לכן נסיים עם סיפור נוסף של רבי נחמן מברסלב.
הפלומפ של רבי נחמן
"הפלומפ" (משאבת מים ידנית) איש אחד לא האמין שיש שדים הנקראים "לצים". הלך ברחוב והנה מישהו מוכר לו סוס. סוס של ארבע מאות זהובים תמורת מאה. מיהר האיש וקנה את הסוס. הלך איתו ברחוב, ראה אותו אדם ושאל כמה אתה רוצה על הסוס. ארבע מאות אמר האיש, הקונה כבר שלף את הכסף, אלא שאז חשב המוכר לעצמו, אם הוא מציע בכזו קלות ארבע מאות, אז בטח הסוס שווה שמונה מאות. מיד הקפיץ את המחיר לשמונה מאות. פגש אדם שרצה לקנות את הסוס בשמונה מאות, אלא שמיד חשב אם הוא מציע שמונה מאות, אז בטח הסוס יכול להימכר גם באלף שש מאות. וכך הכפיל את המחיר על כל קונה עד שהגיע לעשרת אלפים זהובים. אז הגיע אל המלך בעצמו שהציע לו עשרת אלפים במזומן, אבל מיד חשב אם המלך מציע בקלות כזו עשרת אלפים אז בטח הסוס יכול להימכר בעשרים אלף. המלך סרב. יצא האיש להשקות את הסוס על יד הפלומפ (משאבה). והנה הסוס קופץ לתוך הפלומפ. התחיל האיש לצעוק הסוס שלי! הסוס שלי! באו אנשים שאלו אותו מה הוא צועק, אמר להם "הסוס שלי היה כאן וקפץ לתוך הפלומפ" נתנו לו האנשים מכות. אז נרגע ולא ראה את הסוס יותר, אלא שאחרי שהלכו האנשים הסוס שוב הציץ מתוך הפלומפ. צעק האיש "הסוס שלי, הנה הוא". באו שוב אנשים והיכוהו. אז נרגע ולא ראה את הסוס, אלא שאחרי זמן מה שוב הסוס הציץ ושוב מכות ושוב רגיעה ושוב מציץ ושוב מכות וחוזר חלילה.
העולה מהסיפור הוא שכוח הדמיון מתעתע בנו בדיוק כמו באנשי חלם, ומה שמעיר אותנו מההזייה הן ה"מכות" התגובה החברתית הקשה לשגיונותינו.
לסיום סיפור שגם בו יש את מוטיב השגיונות וההתפכחות על ידי מכות. זהו סיפור על חכמי חלם שעשיתי לו עיבוד למחזה קצר אותו אני מתרגל עם תלמידים. הנה הוא. "המפקד של חכמי חלם"
עיבוד למחזה קצר. המפקד של חכמי חלם
קריין  : ביום בהיר וגם חמים, צעדו שמונה חכמים חלמאים.
לאן? לוורשה כמובן.
חכם א: חברים הרואים אתם את האגם?
חכם ב: כמובן, בואו נלך לרחוץ באגם.
קריין: הלכו החכמים, ורחצו במימי האגם הצוננים. כשסיימו לרחוץ את גופם, התלבשו על מנת להמשיך בדרכם.
חכם ג: חברי חכמי חלם, שמונה נכנסנו לאגם, והאגם מקום סכנה. הבה נתפקד.
חכם ד: קדימה פקוד אותנו.
חכם ג: אני אספור כובעים. (סופר) אחד,שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה שבעה. אוי לא! שמונה נכנסנו שבעה יצאנו.
חכם ד: אוי לא, אחד מאיתנו טבע, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
קריין: ישבו חכמי חלם ובכו. (עבר שם חכם אחד מעיר אחרת)
חכם אמיתי: חכמי חלם למה תבכו?
חכם ב: שמונה נכנסנו לאגם, שבעה יצאנו, האחד איננו, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
חכם אמיתי: וכי כך סופרים?
חכם ד: וכי איך סופרים.
חכם אמיתי : תנו לי מטבע ואלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: הנה לפניכם ספוג טבול בצבע. טבלו אצבע אחת, ועשו עימה סימן על הקרטון.
(כולם טובלים אצבע בצבע, חכם ד טובל בטעות שתי אצבעות, מראה לקהל. ומסמן על הקרטון)
חכם אמיתי: להתראת חברים. (הולך)
קריין: אחד החכמים שתי אצבעותיו טבל, וזה גרם למניין להיות שוב מבולבל.
חכם ה: הבה ונספור את סימני הצבע. (סופר יוצא לו תשע) תשע!
חכם ד': תשע, כמה נפלא! שמונה נכנסנו תשעה יצאנו.
חכם ג: מזל טוב, מזל טוב חלמאים נולד לנו חלמאי חדש!
חכם ב: (מוציא יין ומחלק לחיים) לחיים, לחיים לכבוד החלמאי החדש.
קריין: כל אחד מהחלמאים שמח וגם רקד, לכבוד החלמאי שנולד.
עבר שם חכם מעיר אחרת ושאל בתמיהה.
חכם אמיתי: חלמאים לשמחה מה זו עושה?
חכם ו': שמונה נכנסנו לאגם, תשעה יצאנו. אנו שמחים לכבוד החלמאי החדש שנולד.
חכם אמיתי: וכי ככה סופרים?
חכם ה: כי איך סופרים?
חכם אמיתי: תיתנו לי מטבע כל אחד מכם ואני אלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: וכעת, אקח את מקלי ואתן לכל אחד מכם מכה, כאשר תקבלו מכה תצעקו איי, נספר כמה איי היו ונדע כמה אתם.
קריין: הסתובב החכם ונתן מכה לכל אחד (מדגימים) אחרי שסיים את הסבב אמר.
חכם אמיתי: שמונה הייתם, שמונה נשארתם, אך כדי להיות בטוחים אכה אתכם שוב.
חכם ד: כן, הכה תכה למען נהיה בטוחים.
קריין: שוב היכה את החלמאים החכם, גם בשנית שמונה היה מספרם. הפעם הם היו בטוחים, שספרו נכון ולא התבלבלו, לחכם האמיתי כולם הודו.

 מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא