יום שבת, 25 בפברואר 2017

מחלם ועד חממה על ערי החכמים בפולקלור העולמי

בס"ד  
זו מסורת של מאות שנים. סיפורי "ערי חכמים" נפוצים כמעט בכל עם. לנו היו חכמי חלם המפורסמים, בגרמניה היו חכמי שילדבורג, באנגליה ואירלנד חכמי גותהאם, במדינות ערב חכמי חממה וכן הלאה. אין כמעט עם שאין לו עיר "חכמים" משלו. מעבר לעובדה שהסיפורים הללו משעשעים, ישנה עוד סיבה לתפוצה הרחבה מאוד של סיפורי "חכמים" שכאלה. חכמה וסכלות, שפיות ושיגעון הם מושגים יחסיים, כפי שעולה מסיפורו של רבי נחמן מברסלב.
תבואת השיגעון
 "תבואת השיגעון" המלך חלם שכל מי שיאכל מתבואת השנה ישתגע. אומר היועץ למלך מה הבעייה אם כן? לנו יש שקים שמורים משנה שעברה. עונה המלך ליועץ לא הבנת, אם כולם ישתגעו ואנחנו לא, אזי אנחנו נהיה המשוגעים בעינהם. שואל היועץ מה עושים? עונה לו המלך- נאכל, ונשתגע עם כולם, אבל נשרטט איקס על המצח על מנת שכאשר ניתקל אחד בשני לפחות ניזכר שאנחנו משוגעים. יש לסיפור נפלא זה הרבה עומק, "עץ הדעת חיטה היה" אמרו חז"ל. העולם שאחרי החטא לוקה בשיגעון קולקטיבי לפי הבנתו של רבי נחמן (קנאה, השוואה, ראייה משוחדת של המציאות שסביבנו ועוד) מי שאין לו מכל אלו נחשב למשוגע (הצדיק). אך מעבר לכל המסרים היפים והעמוקים שבסיפור "תבואת השיגעון" נמצאנו למדים שהשפיות והשיגעון יחסיים הם.
סיפור אנגלי על טיפשים וטיפשים יותר
סיפור אנגלי עממי ממחיש את יחסיותם של חכמה וסכלות. בחור ובחורה היו נפגשים בבית הוריה של הבחורה לקראת חתונתם. אמר אבי הבחורה, רדי בבקשה למרתף ותביאי קצת בירה לאורח. ירדה הנערה ופתחה את ברז חבית הבירה. אז ראתה גרזן ענק שנעוץ בקורה שמעליה. חשבה לעצמה הנערה: אם אתחתן עם הבחור וייוולד לנו ילד וגם הוא ירד למרתף להביא בירה, והגרזן יפגע בו ויהרגנו. כמה נורא זה יהיה. ישבה הנערה ובכתה והבירה זורמת על הרצפה. ירדה אימה לראות מה קורה, ראתה את ביתה יושבת ובוכה, שאלה אותה מה קרה ביתי? אמרה לה הבת, אם אתחתן עם הבחור וייולד לנו בן, והוא ירד למרתף להביא בירה והגרזן ייפול עליו, כמה נורא זה יהיה. אמרה האם צודקת את ביתי, זה באמת יהיה נורא. ישבה ובכתה ביחד עם ביתה. ירד האב לראות מדוע התמהמהו האם והבת. אמרו לו אם הבת תתחתן עם הבחור וייוולד בן וכו' אמר האב זה אכן נורא, ישב ובכה איתן. ירד החתן המיועד, שאל מה קרה אמרו לו אם ייוולד לכם בן וירד להביא בירה וייפול עליו הגרזן כמה נורא זה יהיה. שלף החתן את הגרזן מהקורה והניחו על הרצפה. אמר: כמה שאתם טיפשים. לא אתחתן עם בתכם עד שאמצא שלושה טיפשים גדולים מכם.
 יצא לנדודיו.
והנה הוא רואה אישה זקנה מנסה להעלות פרה על הגג. שאל אותה: מדוע את מנסה להעלות את הפרה על הגג. אמרה לו האישה. על הגג צמחו עשבים, אני רוצה שהפרה תאכל אותם ותשמין. אמר לה החתן, ומדוע לא תורידי את העשבים לפרה? הזקנה לא הקשיבה לו היא קשרה את עצמה לפרה בחבל,  כדי שזו לא תיפול, השחילה את החבל דרך הארובה והתחילה להעלות את הפרה על סולם רחב. בשלב כלשהו הפרה מעדה, החבל נמתח הפרה נפלה והחבל הרים את האישה היישר לתוך הארובה. רשם לעצמו הבחור בפנקסו "טיפשה אחת יותר גדולה מכלתי, אביה ואימה". בדרך לן במלון צפוף. היה לו שותף חביב לחדר. בבוקר השותף תלה את מכנסיו על ידית הדלת ואמר בכעס: "איזו המצאה מטופשת המכנסיים, אני מנסה כבר שעה לקפוץ לתוכם ולא מצליח. צחק הבחור והראה לאיש כיצד לובשים מכנסיים. האיש ההמום הודה לו מאוד ואמר שפתר לו מצוקה של שנים רבות. סימן הבחור בפנקסו "מטומטם שני יותר מכלתי, אביה ואימה" המשיך ללכת ובערב ראה קבוצה של כפריים חמושים בקלשונים צפופים על יד בריכה. שאל אותם מה קרה, אמרו לו "הלבנה נפלה לתוך הבריכה, אנו מנסים לשלותה" הוציא את פנקסו בשמחה ורשם "הרבה מטומטמים יותר מכלתי, אביה ואימה" חזר לכפרו, נשא את הבחורה לאישה והם חיו באושר שנים ארוכות וטובות.
בסיפור זה רואים במפורש את היחסיות שבטפשות או חכמה. ברגע שהבחור ראה שיש טפשים מכלתו אביה ואימה, נחה דעתו. כנראה שזו סיבה נוספת לכך שסיפורי החכמים כל כך חביבים, הם גורמים לך להרגיש חכם בהשוואה אליהם.
כוח הדמיון
סיפורים רבים עוסקים בשגייה אחר דמיונות. כשם שהכפריים ניסו לשלות את בבואת הלבנה, כך ניסו חכמי חלם לכלוא את הבבואה בחבית על מנת שיוכלו לשלפה בעת הצורך. סיפורים כאלה על אנשים ש"חיים בסרט" מדברים לכולנו, מי מאיתנו לא מרגיש שהדמיון משתלט לו על התודעה. בעידן הפוסטמודרני של פייק ניוז ושל סרטים היסטוריים שעושים עם ההיסטוריה מה שמתחשק להם (ממזרים חסרי כבוד למשל שבו היהודים כביכול מנצחים את הנאצים) ובתוכניות ריאליטי מציגים מציאות מובנה כביכול טבעית, נושא זה אקטואלי ביותר. לכן נסיים עם סיפור נוסף של רבי נחמן מברסלב.
הפלומפ של רבי נחמן
"הפלומפ" (משאבת מים ידנית) איש אחד לא האמין שיש שדים הנקראים "לצים". הלך ברחוב והנה מישהו מוכר לו סוס. סוס של ארבע מאות זהובים תמורת מאה. מיהר האיש וקנה את הסוס. הלך איתו ברחוב, ראה אותו אדם ושאל כמה אתה רוצה על הסוס. ארבע מאות אמר האיש, הקונה כבר שלף את הכסף, אלא שאז חשב המוכר לעצמו, אם הוא מציע בכזו קלות ארבע מאות, אז בטח הסוס שווה שמונה מאות. מיד הקפיץ את המחיר לשמונה מאות. פגש אדם שרצה לקנות את הסוס בשמונה מאות, אלא שמיד חשב אם הוא מציע שמונה מאות, אז בטח הסוס יכול להימכר גם באלף שש מאות. וכך הכפיל את המחיר על כל קונה עד שהגיע לעשרת אלפים זהובים. אז הגיע אל המלך בעצמו שהציע לו עשרת אלפים במזומן, אבל מיד חשב אם המלך מציע בקלות כזו עשרת אלפים אז בטח הסוס יכול להימכר בעשרים אלף. המלך סרב. יצא האיש להשקות את הסוס על יד הפלומפ (משאבה). והנה הסוס קופץ לתוך הפלומפ. התחיל האיש לצעוק הסוס שלי! הסוס שלי! באו אנשים שאלו אותו מה הוא צועק, אמר להם "הסוס שלי היה כאן וקפץ לתוך הפלומפ" נתנו לו האנשים מכות. אז נרגע ולא ראה את הסוס יותר, אלא שאחרי שהלכו האנשים הסוס שוב הציץ מתוך הפלומפ. צעק האיש "הסוס שלי, הנה הוא". באו שוב אנשים והיכוהו. אז נרגע ולא ראה את הסוס, אלא שאחרי זמן מה שוב הסוס הציץ ושוב מכות ושוב רגיעה ושוב מציץ ושוב מכות וחוזר חלילה.
העולה מהסיפור הוא שכוח הדמיון מתעתע בנו בדיוק כמו באנשי חלם, ומה שמעיר אותנו מההזייה הן ה"מכות" התגובה החברתית הקשה לשגיונותינו.
לסיום סיפור שגם בו יש את מוטיב השגיונות וההתפכחות על ידי מכות. זהו סיפור על חכמי חלם שעשיתי לו עיבוד למחזה קצר אותו אני מתרגל עם תלמידים. הנה הוא. "המפקד של חכמי חלם"
עיבוד למחזה קצר. המפקד של חכמי חלם
קריין  : ביום בהיר וגם חמים, צעדו שמונה חכמים חלמאים.
לאן? לוורשה כמובן.
חכם א: חברים הרואים אתם את האגם?
חכם ב: כמובן, בואו נלך לרחוץ באגם.
קריין: הלכו החכמים, ורחצו במימי האגם הצוננים. כשסיימו לרחוץ את גופם, התלבשו על מנת להמשיך בדרכם.
חכם ג: חברי חכמי חלם, שמונה נכנסנו לאגם, והאגם מקום סכנה. הבה נתפקד.
חכם ד: קדימה פקוד אותנו.
חכם ג: אני אספור כובעים. (סופר) אחד,שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה שבעה. אוי לא! שמונה נכנסנו שבעה יצאנו.
חכם ד: אוי לא, אחד מאיתנו טבע, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
קריין: ישבו חכמי חלם ובכו. (עבר שם חכם אחד מעיר אחרת)
חכם אמיתי: חכמי חלם למה תבכו?
חכם ב: שמונה נכנסנו לאגם, שבעה יצאנו, האחד איננו, מסכנה האלמנה, מסכנים היתומים.
חכם אמיתי: וכי כך סופרים?
חכם ד: וכי איך סופרים.
חכם אמיתי : תנו לי מטבע ואלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: הנה לפניכם ספוג טבול בצבע. טבלו אצבע אחת, ועשו עימה סימן על הקרטון.
(כולם טובלים אצבע בצבע, חכם ד טובל בטעות שתי אצבעות, מראה לקהל. ומסמן על הקרטון)
חכם אמיתי: להתראת חברים. (הולך)
קריין: אחד החכמים שתי אצבעותיו טבל, וזה גרם למניין להיות שוב מבולבל.
חכם ה: הבה ונספור את סימני הצבע. (סופר יוצא לו תשע) תשע!
חכם ד': תשע, כמה נפלא! שמונה נכנסנו תשעה יצאנו.
חכם ג: מזל טוב, מזל טוב חלמאים נולד לנו חלמאי חדש!
חכם ב: (מוציא יין ומחלק לחיים) לחיים, לחיים לכבוד החלמאי החדש.
קריין: כל אחד מהחלמאים שמח וגם רקד, לכבוד החלמאי שנולד.
עבר שם חכם מעיר אחרת ושאל בתמיהה.
חכם אמיתי: חלמאים לשמחה מה זו עושה?
חכם ו': שמונה נכנסנו לאגם, תשעה יצאנו. אנו שמחים לכבוד החלמאי החדש שנולד.
חכם אמיתי: וכי ככה סופרים?
חכם ה: כי איך סופרים?
חכם אמיתי: תיתנו לי מטבע כל אחד מכם ואני אלמדכם.
(כולם נותנים לו מטבע)
חכם אמיתי: וכעת, אקח את מקלי ואתן לכל אחד מכם מכה, כאשר תקבלו מכה תצעקו איי, נספר כמה איי היו ונדע כמה אתם.
קריין: הסתובב החכם ונתן מכה לכל אחד (מדגימים) אחרי שסיים את הסבב אמר.
חכם אמיתי: שמונה הייתם, שמונה נשארתם, אך כדי להיות בטוחים אכה אתכם שוב.
חכם ד: כן, הכה תכה למען נהיה בטוחים.
קריין: שוב היכה את החלמאים החכם, גם בשנית שמונה היה מספרם. הפעם הם היו בטוחים, שספרו נכון ולא התבלבלו, לחכם האמיתי כולם הודו.

 מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה