יום חמישי, 5 באוקטובר 2017

על תופעת הליצנים המפחידים והאלימים


בשבועות האחרונים מדינת ישראל הצטרפה לצערי לטרנד של ליצנים מעוררי אימה מפחידים ואלימים. כמי שאוהב ליצנות וחוקר אותה אתייחס לכך בפוסט הבא.
ליצנות סאטירה ואימה
חוקר התאטרון אריה זקס כתב פעם "כשהליצן נעלם מגיע קפקא", כלומר הוא קישר בין היעלמותו של הליצן הקלאסי לבין התחזקות האימה והאימה האורבנית. אני סבור שהוא מאוד צדק. כדי להבין אמירה זו יש לשים לב שהאימה והליצנות עוסקות לעיתים קרובות באותם חומרים, פחדים או מצוקות מודעות ותת מודעות. ניתן לתת כדוגמא שני סרטים שנעשו בסוף שנות ה20 של המאה הקודמת. "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין ו"מטרופוליס" של פריץ לאנג. שניהם עוסקים בדיכוי פועלים. יש בהם סצינות שממש מזכירות אחת את השנייה ויזואלית. אך בעוד סרטו של צ'אפלין משעשע לצד היותו נוקב, סרטו של לאנג מעורר אימה ומדכא.
 דוגמה נוספת: סרטי פרנקנשיין אחד מסיפורי האימה שהם הסיוט המודרני, אדם שעם קדמה טכנולוגית מייצר אדם-מפלצת מטורפת שיוצאת למסע נקם. אימה צרופה, פחד סמוי עמוק מאוד, המתמצת את החשש מהמעבר לעידן המודרני. אך כאשר מל ברוקס מטפל בסיפור הזה בסרטו "פרנקנשטיין הצעיר" הסיפור משעשע למדי.
דוגמא נוספת- עיר שנכלאת בתוך בועה. לכולנו יש פחד ממצב אפוקליפטי בו בני אדם משתגעים כתוצאה מלחץ, סטיבן קינג יצר מזה סדרת טלויזיה כל כך אפלה עד שהיא קשה לצפייה. הסימפסונים עשו מזה סרט סאטירי נוקב למדי, אך יחד עם זאת משעשע.
לבני אדם יש פחדים, יש דחפים מעוררי אימה, חלקם קשורים בקשר ישיר לאורבניות ולניכור שבו מתאפיינות הערים הגדולות, או קשור לחששות שמביאה עימה הטכנולוגיה.
 הליצן מפיג את הפחדים הללו, מתייחס אליהם, אך מלמד אותנו שניתן לחיות איתם. מהו הסרט מפלצות בע"מ אם לא סיפור שמלמד ילדים לחיות עם המפלצות אותן הם מדמיינים. הליצן לא מבטל את הפחד. הוא אומר, נכון הפחד שם, אבל אפשר לחיות איתו אם לא נותנים לא לצמוח מעל ומעבר.
לעומתו איש סיפורי האימה מזיע מהפחד, מעצים אותו.
הזיה
גם סיפורי האימה וגם קומדיות משובחות הן הזיה שמתכתבת עם התת מודע. צ'ארלי צ'אפלין בנה את סרטו האנטי מלחמתי על מלחמת העולם הראשונה "החטף שיק" כסוג של הזיה אופטימית, כנ"ל באסטר קיטון בסרטו "שרלוק הצעיר" זו הזייה שמתכתבת עם התת מודע האפל והמפחיד ומרגיעה אותו. בעוד שסרטי אימה שגם הם סוג של הזיה כמו רבים מספריו של סטיבן קינג, מעצימים את הפחד.
ביקורתיות
העולם המודרני ביקורתי, תובעני, קשה לו לקבל דמויות של שלומיאלים ולא יוצלחים. שוב דוגמה כפולה. ילדים גדלים בביקורת, בסיווגים מיונים ותיוגים מגיל צעיר מאוד. פינק פלויד בסרטם "החומה" הפכו את הלחץ של התלמיד לאימה, ישנה שם סצנה מזעזעת בה תלמידים נטחנים במטחנת בשר. לעומתם "קפטן תחתונים" מציג שני גיבורים שתוייגו על ידי המנהל בכל תווית אפשרית, הם דחויים ולא רצויים, אך הוא הופך זאת לסאטירה מטורפת ומשעשעת למדי.
וכך אנו עדים לתופעה בה במקום שהליצן יהיה מפיג הפחדים הלאומי הוא הופך לדמות מעוררת אימה.
כוחות החיים
כריסטופר בוקר בספרו המצוין the seven basic plots   כתב שהרעיון הבסיסי של הקומדיה הוא התגברות כוחות החיים, לכן רבות מהקומדיות הקלאסיות כגון הקמצן של מולייר או קומדיה של טעויות של שייקספיר הינן קומדיות רומנטיות המסתיימות בחתונה והקמת משפחה- כלומר המשכיות החיים.
ליצנים באופן מסורתי הינם אנשים אוהבי חיים. שימו לב לסצנה ב"אורות הכרך" בה צ'אפלין מציל את המליונר שאיבד טעם לחייו מהתאבדות ואומר לו "מחר תזרח השמש מחר יצייצו הציפורים" שלא לדבר על "אורות הבמה" של צ'אפלין שכולו בנוי על הרעיון הזה.
תמימות
בהרבה מקרים הליצן או הבדחן הוא דמות שמקבלת את החיים וקשייהם בתמימות והשלמה. בדיוק כמו התם בסיפור "החכם והתם" של רבי נחמן מברסלב. שהוא שמח בחלקו בצורה קיצונית. ובכלל דמות היהודי הכפרי בסיפורי הבעל שם טוב שהתגלגלה לדמותו של טוביה החולב של "שלום עליכם." אין ספק שזהו סוד קסמו של טוביה, קבלת ייסורים, השלמה וכן, גם אמונה. דמויות כאלו זכו למקום של כבוד בקולנוע במיוחד בקומדיות הרומנטיות של פרנק קפרה ובראשן "מר דידס הולך העירה" והחידוש שאדם סנדלר עשה לסיפור "מר דידס". זהו סיפור שבו איש פשוט זוכה בעושר אגדי ובעצם טוען שהוא בכלל לא זקוק לכל כך הרבה כסף כדי להיות מאושר. בסרט המקורי הוא מחלק תשעים אחוז מהונו לצדקה ואז משפחת המוריש טוענת שהוא לא שפוי. דמות דומה שמקבלת את מצבה הלא קל באהבה הוא הדמות של "פלה" בסרטו המצוין של ג'רי לואיס "סינדרפלה" גרסה הפוכה של סינדרלה. יש שם נאום של הפיה של פלה (גם הוא גבר כמובן) הוא אומר, אנחנו נתקן את סיפור סינדרלה. בסיפור המוכר הנסיכה והנסיך מושלמים, אצלנו ניקח אותך איש מלא חסרונות ונגרום לך להצליח למרות חסרונותיך. שוב מזכיר את רבי נחמן מברסלב ואת סיפורו מנורת החסרונות בו אנשים מתרחקים מאמן שיצר מנורה המזכירה את חסרונותיהם- הסיפור הינו ביקורת על אנשים שלא מסוגלים לחיות עם חיסרון. הסופר הרמן ווק רצה פעם להסביר מיהו הרבי מיליובאוויטש אז הוא אמר שאם היו מודיעים שבעוד שבועיים העולם יוצף במים כולם היו נכנסים להיסטריה ואילו הרבי מליובאוויטש היה אומר "ובכן יש לנו שבועיים ללמוד איך לחיות מתחת למים" אצל הרבי זה היה מוטו, בעיה, חיסרון, פחד, הוא מקפצה, לא נקודת שבירה.
הצעה מעשית
לפרנסתי אני עובד כמורה לתלמידים מחוננים. אני מכיר היטב את ההישגיות, התובענות והספקנות של העולם המודרני. יש לכל אלו יתרונות בהחלט, השאיפה למצויינות היא טובה. יחד עם זאת כל התכונות הללו זקוקות לאיזונים. מערכת שיש בה רק חינוך להישגיות היא דורסנית. תלמידים בימינו לא מכירים דמויות כאלו תמימות ושמחות בחלקן. כיום תמימות וקבלת המציאות כמו שהיא עם חסרונותיה, נחשבות לתכונות הודיות- השייכות לדתות המזרח הרחוק. זה אבסורד, היהדות הרי מלאה מזה. מי שרד בזכות אמונה והומור של אנשים קשי יום אם לא העם היהודי? לא מקרי שכל כך הרבה ענקי קומדיה הם יהודים (האחים מרקס, ג'רי לואיס, ג'רי סיינפלד, דני קיי, מל ברוקס, ארקדי רייקין ועוד ועוד). אני סבור שיש לשלב את עקרונות הליצנות בתוכנית הלימודים. פאץ' אדמס רתם את כוחה של הליצנות לתוך מערכת הבריאות, אני סבור שצריך לרתום את כוחה של הליצנות לתוך מערכת החינוך.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה