יום שישי, 23 במרץ 2018

ליצנות הקרקס המודרנית והקשר שלה ליהדות


שורשיה- שורשיה של ליצנות הקרקס המודרנית בדמויות מוקיונים ובופונים מהקרקס היווני והרומי, וכן מדמויות הליצנים (זאני) בקומדיה דל ארטה האיטלקית. אך ישנו הבדל, בעוד הליצנים ביוון ורומא נהגו לנבל את פיהם בקללות עסיסיות ובדברי חוצפה ושבירת גבולות וטאבו, ליצני הקרקס יצרו הומור נקי המבוסס על הגזמות (בגדים ענקיים, מברשת שיניים ענקית וכו') וכן על "סיבוך" של פעולות יומיומיות. העיקרון הליצני הזה, התגלגל לסרטיהם של  לורל והארדי- כל חבישת כובע נהפכת ל"סיפור" כנ" כל פתיחה או סגירה של דלת. מאידך גיסא הליצנים הכניסו לסדר היומיום פעולות לא רגילות, מה שהתגלחגל לאכילת נעל אצל צ'אפלין או הדלקת אש באמצעות אצבע צרידה אצל לורל והארדי וג'רי לואיס.
ההתחלה- התחלת הליצנות המודרנית נחשבת ארוע שהתרחש ב1768 בבית ספר לרכיבה של פרד אסטל בלונדון. מספרים שפרד רכב על סוסו ואז החליק וכמעט נפל, הפעולה גררה צחוקים רמים בקהל. פרד החליט להפוך זאת לחלק מהמופע וכך נולד ז'אנר של אמנים שמציגים מישהו שכאילו מועד, מחליק וכדומה ומתקן את עצמו ברגע האחרון. כמובן שצריך מיומנות גבוהה על מנת לבצע אקט שכזה. ג'רי לואיס מבצע סוג של ריקוד שכביכול יוצא משליטה בסרטו "סינדרפלה". בהמשך בתחילת המאה ה19 היה את הליצן הלונדוני ג'וזף גרימלדי, הדמות שיצר כונתה ג'ואי והיא ההשראה לליצן ג'ואי במופעי הבובות של פאנץ' וג'ודי – ג'ואי הוא הליצן הטוב בניגוד למיסטר פאנץ' הליצן התעלולן.
המשמעות היהודית- היהדות מוקירה את הבדחנות ומוקיעה את הליצנות. ההבדל כפי שכבר כתבתי בעבר הלץ- מלעיג על המצוות או על היהודים "פלישתים לצים היו" הבדחן – מציג סיטואציה קומית "טהורה"
החוקרת דניאלה קידר- כתבה אבחנה מעניינת. יש הומור שמפעיל את החלקים היצירתיים והלא תוקפנים במוח וישנו הומור שדווקא מפעיל את החלקים התוקפניים שבמוח- כך התגלה בסריקות מוח. על הומור תוקפני דיבר פרויד בזמנו וכולנו יודעים היום את התוצאות הרות האסון של "שיימינג"
הליצנות המודרנית בעיניי היא קו פרשת המים בו הלץ הפך להיות בדחן.
ג'גאו ושומאכר שני בדחני היידיש הגדולים ראו את עצמםן כשילוב של הרשל'ה מאוסטרופול וצ'ארלי צ'אפלין. – הליצן העצוב ומעורר האמפתיה יחד עם הבדחן היהודי שמוצא את המשעשע בתוך יום יום אפרפר.
לצערנו בימינו יש מגמה הפוכה של החזרת ההומור לתוקפנות וולגאריות- מגמה זו מתוארת היטב ובנימה ביקורתית, בספרו של דוד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר"
מילדותי יש לי חיבה להומור הליצני- כשהתבגרתי ובחנתי את מקורות חז"ל הבנתי שהאינטואיציה שלי בכיוון הנכון. לכן כשהכנתי קטעי ליצנות "קלאסיים" לפרקים החדשים של רכבת המצוות. קטעים שיש בהם הגזמה וסיבוך של פעולות יומיומיות, ליתר דיוק מצוות יומיומיות, זה היה בשבילי סגירת מעגל והגשמת חלום.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה