יום ראשון, 22 באפריל 2018

געגועים לעולם ישן על דז'יגאן ושומכר המאסטרים של ההומור היידי.


ישראל שומאכר ושמעון דז'גאן היו צמד קומיקאים מלודז' שבפולין, הם עברו את השואה, את הקומוניסטים ברוסיה ועלו לארץ. כאן התמודדו עם האיסור להופיע ביידיש ובערבית של בן גוריון. עם התנכלויות מצד הרשויות שהתבטאו, כך נראה מהמערכונים, בהתנכלויות מצד רשויות המס.
 על הומור יהודי משובח בעקבות ספרו החדש של דייגו רוטמן-"הבמה כבית ארעי" בפוסט הבא.
הומור יהודי
דז'גאן ושומאכר היו בקיאים היטב בכלים הקומיים. היו להם גם יכולות חזקות בתחום השירה והחיקוי. כשדז'יגאן חיקה את גולדה מאיר- הוא נכנס לאולם והיה שקט, אנשים היו בטוחים בתחילה שגולדה באמת הגיעה לאולם.
ההומור שלהם היה הומור יהודי של חלשים, של נרדפים, יחד עם זאת הייתה בו סאטירה עוקצנית. כשאתה קורא את המערכונים שלהם אתה מבין מהיכן התפתח הסגנון של דני קיי ואפילו ג'רי לואיס. דוגמא להומור של נרדפים: הם עשו מערכון על עולה חדש מרוסיה שמתלונן שבמדינת ישראל ממש משעמם. אם נוקשים לך בדלת בלילה, זה סתם שכן נודניק ולא משהו מסעיר כמו ק.ג.ב. אתה פשוט הולך וקונה לחם בלי תור וכו' כלומר בטכניקת ההיפוך והאבסורד הם נזכרים "בצרות- צורעס" שהם עברו. בשלב מוקדם בקריירה שלהם הם הגדירו את עצמם כשילוב של צ'ארלי צ'אפלין והרשל'ה מאוסטרופול- כלומר שילוב של הומור של נרדפים, מסכנים, עם הומור יהודי. באחד המונולוגים שלו טען דז'יגאן שהוא בדחן החתונות היהודי שנשכח. חידוש למסורת יהודית עתיקה. התפקיד היחיד בחתונה שנשכח. רב יש, תזמורת יש, חתן וכלה יש- רק הבדחן נשכח. בתוכנית טלויזיה שלו בטלוויזיה הישראלית אמר דז'יגאן- הומור הוא התרופה היהודית לכל הצרות היהודיות"
פסגת יצירתם- הדיבוק החדש
בראשית ימיו של תאטרון הבימה- ההצגה המצליחה ביותר שלו הייתה "הדיבוק" מחזה של ש. אנסקי שרקח אותו מתוך סיפורי דיבוק שקיבץ מיהודי מזרח אירופה. המחזה סימל את המעבר מעולם מיסטי לעולם רציונלי.
דז'יגאן ושומאכר עשו פארודיה- סאטירה שנקראה "הדיבוק החדש" במחזה הזה. הצדיק שאמור להוציא את הדיבוק הוא "דודל מפולונסק" (דוד בן גוריון) הבחורה שנכנס בה הדיבוק היא "מדינהל'ה" (מדינת ישראל) והדיבוק הוא יהודי ישן גלותי.
הטכניקה הסאטירית היא חיבור בין שני עולמות תוכן מנוגדים. העולם החסידי המאמין אמונה מוחלטת בצדיק, והעולם הפוליטי הישראלי שהוא כביכול רציונאלי, אך בעצם מתנהג בדיוק כמו העולם החסידי- מאמין אמונה עיוורת במנהיג חזק.
המסר הוא מסר שמצינו אצל עוד כותבים מראשית המדינה- געגועים לעולם הישן והבטחה שהוא עוד יחזור, הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
יצחק דמיאל שכתב את "חנהל'ה ושמלת השבת" מתאר את היהודי הזקן עם שק הפחמים שפוגש את הילדה הישראלית- העולם הישן והעולם החדש. יצחק דמיאל בעצמו עבר תהליך של התקרבות לדת בסיועו של הרבי מיליובאוויטש.  
האם שמעון דז'יגאן בעצם חזה את תנועת גלי הצמא ליהדות שעתידים לשטוף את מדינת ישראל? נראה שכן. הוא חזה שהעולם הישן עוד יאמר את דברו, למרות נסיונות דחיקתו (דיבוק נולד מהדחקות) על ידי העולם החדש.
כמו הסאטיריקאנים הגדולים באמת דז'יגאן חשף אמיתות מוסתרות.
השפעות
אפרים קישון כתב לדז'יגאן ושומאכר ושכתב חלק מהמערכונים בהמשך לגשש החיוור. מערכון הברז של דז'גאן למשל מזכיר מאוד את מערכון המוסך של הגשש. (עזוב הכל סגור איתו חשבון...) זהו מערכון על בעל מקצוע שלא מסוגל לנקו במחיר על עבודתו מול בעל בית קשוח.
דז'יגאן והרבי מליובאוויטש
מתוך הצמד דז'גאן ושומאכר, דז'יגאן היה מבית יותר מסורתי, במחזות שלו ניכר החיבור ליהדות.

 כמו בסרט "אורות הבמה" של צ'אפלי, המתאר קומיקאי זקן שמתמוטט לקראת מותו על הבמה, גם שמעון דז'יגאן התמוטט על הבמה ב1980. בשבת אחרי פטירתו, הרבי מליובאוויטש דיבר על "שני הבדחנים בני עולם הבא" המוזכרים בתלמוד במסכת תענית- חסידים פירשו זאת כעין הספד ואות הוקרה לפועלו של דז'גאן- קומיקאי שזכה להוקרה ממנהיג יהודי ענק באמת לא היה מימי הרשל'ה מאוסטרופול.

2 comments:

  1. נהדר גם הרשלה היה ת"ח וניחם את רבי ברוך נכד הבעשט מדכאונות על החורבן

    השבמחק
  2. כן. הזכרתי את הרשלה. החידוש הוא שדז'יגאן טען שהייתה מסורת רציפה של הומור יהודי.

    השבמחק