יום שלישי, 19 ביוני 2018

דיאגנוזה ימנית, אופטימיות שמאלנית. על הקומדיה מחוברים לחיים


נוסטלגיסט שכמוני, באיחור אופייני לי, (הפעם רק 6 שנים) , ראיתי את הקומדיה הצרפתית המצליחה של אוליביה נקש ואריק טולדנו, "מחוברים לחיים" ראשית ציון- קרוב ל10. זהו ללא ספק אחד הסרטים המשובחים של העשור, אם לא המשובח שבהם. יפה לראות שזכה לפופולריות עצומה,  איכותי כל כך.  רשימה זו תלך בקו של ג'וזף קמבל- מה שמצליח מאוד, כנראה מציף ארכיטיפים שנוגעים להרבה אנשים.
תקציר העלילה
הסרט מספר על דריס, מהגר סנגלי שהתגלגל להיות מטפל של פיליפ, איש עשיר מאוד שנפצע בתאונת צניחה חופשית ונהיה משותק בכל חלקי גופו. כמו סינמה פארדיסו הסרט הוא פילוסופי, פיוטי, ומעורר מחשבה, כך שאם אסכם את העלילה גם אעשה ספוילר וגם לא אצליח להעביר את ייחודיותו. השניים מדברים על החיים. המשמעות לחיים, הרצון לחיות ולהביא ילדים, תשוקה, אכזבה, תרבות ואמנות.
מסורות קומיות
כדרכן של קומדיות צרפתיות משובחות גם מחוברים לחיים ממשיך מסורות קומיות. המפגש בין דריס לפיליפ מזכיר את דון קישוט וסנשו. דון קישוט רוחני "מרחף" וסנשו ארצי מאוד. (בהמשך הסרט היחס משתנה)
דריס הוא סוג של ליצן חצר, זה שמותר לו להיות חצוף אפילו כלפי המלך והמלכה, זה שחושף אמיתות. הוא מרשה לעצמו לפתות אשה בצורה די בוטה, שאינה פוליטקלי קורקט בכלל (אם כי מקבל באלגנטיות את סירובה).
כדרכם של גיבורים קומיים הוא אאוטסיידר, המביט על הסביבה בחיוך לעגני. הוא לועג למוסיקה המעודנת, לאמנות הגבוהה, לאהבה האפלטונית, לשירה ובעצם לכל מה שמקודש בתרבות הצרפתית. הוא דביל (כך שפיליפ מכנה אותו) שמביט על טקסים מהצד ושובר אותם בקול תרועה. הוא שובר את טקס הקונצרט, האופרה, הביקור במוזיאון לאמנות, ארוחה במסעדת גורמה ויום הולדת אריסטוקרטי. גיבור קומי ששובר כל כך הרבה טקסים לא נראה על המסכים מזמנו של צ'ארלי צ'אפלין ב"אורות הכרך"
מסר נוקב
כמו צ'ארלי צ'אפלין ב"זמנים מודרנים" שביחד עם הומור משובח העביר מסרים נוקבים. אוליבייה נקש מעביר כאן מסרים נוקבים ביותר.
פיליפ העשיר, מייצג את אירופה הלבנה, העשירה, השבעה הישנה. אירופה זו גוועת, היא זקנה על כסא גלגלים. היא לא מולידה (זה מורכב, אומר פיליפ אני יכול להוליד אך זה תלוי ברצון) פיליפ מספר על מותה של אהובתו שהכניס אותו לדיכאון. זה מסמל את מותה של האהבה, הזוגיות. בתו של פיליפ מנסה להתאבד כי אהובה שלא ברור אם הוא גבר או אשה (גבר נשי) נוטש אותה. וחוזר אליה רק אחרי איומים של דריס ש"מעמיד אותו במקום" כלומר הגבר מהסוג הישן מעמיד את הגבר מהסוג החדש במקום.
דרכן של קומדיות מאז ומעולם להיות רומנטיות. כריסטופר בוקר מנמק זאת בהיותה של הקומדיה "התגברות כוחות החיים" ואילו כאן דריס לא זוכה ביפהפיה הג'ינג'ית (הג'ינג'יות חשובה מכיוון שהיא מייצגת את התשוקה, את התגברות החיים בקומדיות צרפתיות) הגיבורה היא לסבית ולכן הגיבור לא יזכה בה. התא המשפחתי האירופי מפורק. על כל פנים אלטרנטיבי, המשפחה הקלאסית איננה.
בסופו של הסרט דריס מעורר את כוחות החיים של פיליפ. פיליפ מצליח להתחתן ולהוליד שתי בנות- אבל איפה? במרוקו! לא בצרפת, בצרפת לא מולידים. רק צונחים צניחה חופשית קטלנית.
התקווה
למרות הדיאגנוזה הקשה הנעשית כאמור באמצעות שבירת התבנית הקומית הרומנטית, הסרט הוא קומדיה והוא אופטימי.
אירופה הלבנה גוועת, אבל דריס האפריקני לומד את תרבות אירופה. הוא לומד לצייר, להקשיב למוסיקה והעיקר לכבד את הבחירה הלסבית של היפהפיה.
נראה שאוליביה נקש סבור שאירופה תצליח להצמיח דור של מהגרים שיש בהם מצד אחד כוחות חיים וילודה (לדריס יש המון אחים ואון מהסוג הישן) אך מצד שני המהגרים הללו יתורבתו ויקבלו את ערכי החופש היסודיים הארופים.
יש עקיצה לימין המיוצג בדמות חברו של פיליפ החושש מהמהגר הברברי. הדמות של הימני האירופי, מוצגת בצורה נלעגת. הוא קונה את היצירה של דריס בלי לדעת שזה הוא. אוצרי האמנות תמיד מחפשים את הפראי אך פוחדים ממנו בו זמנית.
החזון הנבואי של נקש את טולדנו- אירופה תצליח להטמיע את ערכיה במהגרים. כוחות החיים יגברו. טוב, זה הרבה יותר נעים מנבואות אפוקליפטיות של הימין הארופי. נקש את טולדנו לא חולקים על הדיאגנוזה של הימין הארופי,  לאירופה הלבנה אין עתיד. הם לא מקבלים רק מרכיב אחד בדיאגנוזה זו. הפסימיות.

האם כוחות החיים אכן יגברו? האם יש לאירופה עתיד של משב רוח נעים על שפת צוק כפי שהסרט מסתיים? ימים יגידו. 
מזכיר לכם להתעניין בספרי ז'בוטינסקיפינת רבי עקיבא

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה