חפש בבלוג זה

יום שבת, 18 במאי 2019

מפוליאנה ועד שירה גאולה. על אמונה דתית, אופטימיות, תמימות, וקומדיה


הפוסט הפעם מוקדש ליצירות שאינן קומיות במובן של להחזיק את הבטן מצחוק, הן קומיות במובן העמוק של המילה. קומיות באופטימיות ב"התגברות כוחות החיים" כפי שמגדיר זאת כריסטופר בוקר.
פוליאנה
ראשונה נזכיר את פוליאנה. הילדה הנמרצת והשמחה באופן בלתי רגיל. גיבורת ספרה הקלאסי של אלינור פורטר, פוליאנה מוצאת את השמחה בכל דבר, זהו הרי המשחק שלה "משחק השמחה". אביה איש הדת חיפש ומצא שמונה מאות ציווי שמחה בתנ"ך, והיא ממשיכה בדרכו. השמחה שלה מאותגרת על ידי נכות זמנית, אך זו חולפת והכל טוב. שמחת החיים שלה מדביקה את כל הסובבים, ואף מביאה בסופו של דבר את דודתה להתחתן- סיום רומנטי קלאסי לקומדיה- "התגברות כוחות החיים". לא לחינם ביוון קומדיות היו משוחקות בחגים של אלילי הפריון.
שירה גאולה- ברסלב
כעת סיימתי לקרוא את ספרה של נועה ירון דיין "שירה גאולה" ספר מצוין שהותיר בי רושם עמוק. לא, הגיבורה של ירון דיין אינה ילדה שמחה וקופצנית כמו פוליאנה, נהפוך הוא היא מתחילה מנקודה של כאב שמפרק אותה ושולח אותה למסע בריחה. הברסלבים, הנח - נחים הם השמחים, הם הפוליאנה, הם המקפצים ומדביקים בשמחתם אפילו אותה. השמחה כאן מאותגרת על ידי כאב על אובדן אב אצל שירה גאולה, ועל ידי מפגש עם המוות בהודו אצל בן זוגה (לעתיד) דביר. השמחה והאופטימיות של אהרן- תלמידו של הסבא ישראל אודסר מדביקה גם אותם. שמחה על מה? על כך שאין ייאוש בעולם, על כך שבתוך החושך תמיד תימצא קרן אור שניתן יהיה לטפס עליה ולצאת משאול תחתית. הסבא עצמו כמו גיבור קומי טוב נלחם נגד מגבלות הגוף ובורח ביחד עם תלמידו, בגיל מאה! מבית אבות מכיוון שיש לו עוד הרבה מה לתת לעולם. גם זה מוטיב קומי מובהק שהזכיר לי את הספר "הזקן בן מאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. כוחות החיים מתגברים מעל מגבלות הגוף.
כתביו של רבי נחמן הם שילוב קומי מנצח- שמחה, תקווה אופטימיות וחוסר מוכנות להיכנע לייאוש מחד, ודמויות קומיות ואלמנטים קומיים מפורשים מאידך. "מעשה ממרור" הוא ממש קומדיה של מפגש תרבויות וטעויות, שבעת הבעטלרעס נראים ממש כמו "פריק שאוו" (אהרן מהספר שירה גאולה ממש מזכיר אותם, זקן צולע אבל מגיע לאן שצריך, יותר טוב מכולם) מעשה מביטחון הוא הסיפור האולטמטיבי על כוחה של שמחה ותמימות, ותבואת הישגעון היא קומדיה על הגבולות בין שיגעון לנורמליות וסאטירה על מה שאנו מכנים נורמליות. רבי נחמן תמה- אנו מלאי קנאה, חוסר סיפוק במה שיש לנו, דאגה מדברים שאנו לא יכולים לשנות, ולכל זה אנו קוראים נורמליות?
קפרה כהמשך לרבי נחמן
כבר כתבתי שסרטיו של פרנק קפרה הם בעצם גלגול מודרני של המעשיות של רבי נחמן. גיבור תמים שמתמודד עם עולם ערמומי. בסרט "מר דידס הולך העירה" איש תמים יורש הון עתק ונותן כמעט את כולו לצדקה כי "מה יעשה עם כל כך הרבה כסף" הוא נחשד כמשוגע ובעצם מעורר דיון על גבולות השיגעון. מיהו המשוגע? זה שצובר כסף שלעולם לא יספיק לבזבז, או זה שעוזר לאחרים עם כסף שהוא לא צריך? "אלו חיים נפלאים" היא קומדיה רומנטית על אדם שכמעט מתאבד, עד שמלאך מראה לו כמה חייו מלאים ערך וכמה עליו לשמוח בחלקו, השמחה בחלקך- גם היא קומית וזכתה לכבוד מחודש בסרט "שרק לנצח"
גיבורים דתיים
עד כאן גיבורים דתיים. אלו בכוח האמונה מצליחים לראות את הצד המואר של החיים והעולם. האם גיבור לא דתי מסוגל לעשות זאת? בסרט האוסטרלי "מטוסי נייר" אנו רואים ילד בעל גישה חיובית ומוארת המצליח בכוחה להתמודד עם אבדן אם ועם יריב ספורטיבי מרושע, בכוח גישה המגיעה מהמזרח. שלווה וקבלת הדין.
צריך לומר שרעיונות כאלה מעולם המיינדפולנס הולכים יפה עם יהדות בכלל ועם ברסלב בפרט. קבלת המציאות כמו שהיא, יכולת להכיל כאב לצד שמחה, ראיית הכאב כגל עם עליות וירידות. (בכללי יש הרבה חפיפה, יש גם דברים שפחות בחפיפה, בין מיינדפולנס ליהדות על כך בפוסט נפרד בעז"ה) תפיסות אלו נחשבות אף הן לתפיסות דתיות מזרחיות.
בסרט "אורות הבמה" צ'אפלין ליצן מזדקן מחזיר את שמחת החיים ואת הרצון לחיות על ידי ההבטה בטוב וביפה שבעולם, לרקדנית שאיבדה את התחושה ברגליים, על ידי תופעה פסיכוסומטית שנובעת מייאוש. צ'אפלין בסרט הזה חילוני, אבל כן מתפלל בשעת צרה. תפילה של ספקן, אבל תפילה.
פאץ' אדמס מציע גרסה חילונית הומנית של מציאת היפה ומשובב הנפש בעולם. המסקנה שלי היא שישנן גישות חילוניות שתומכות בתמימות ושמחה פשוטה ותמימה אך זו לא ברירת המחדל. בעיקרון כל זה הולך מצוין עם אמונה.
אני יכול להיתלות באילן גבוה למסקנתי זו, ד"ר ריק הנסון מחבר הספר "מאושרים לתמיד" שמציע את התמימות וקבלת המציאות כמו שהיא כדרך חיים. הגישה שלו נעה בין חילוניות למיינדפולנס אך הוא מביע הערכה לאמונה, וסבור שהיא מועילה לאורח חיים שכזה.
ולסיום עוד משפט שבח לספר "שירה גאולה". המאמינים שבו סובלניים באופן קיצוני.  הם לא כופים את אמונתם אלא מציעים אותה כאופציה, כמתנה עבור דור שבולע ציפרלקס בחבילות.
ירבו כמותם בישראל.
מזכיר לכם להעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא