חפש בבלוג זה

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

איך מייצרים קומדיה יהודית- ארגז כלים פרק ראשון


בס"ד    

מהי קומדיה יהודית? איך היהדות רואה את הקומדיה?
שני סוגי קומדיות
בתולדות הקומדיה אנו מוצאים שני סוגים. הראשון הוא קומדיות שוברות טאבו- חצופות- מתריסות. כאלו היו הקומדיות היווניות ומופעי המימוס הרומאיים. היו בהם  קללות, התנהגות פרועה, עירום ובמופעי המימוס אף הוצאות להורג במן "כרטיס הכל כלול".
סוד הצלחתן של קומדיות כאלו הוא בכך שהן מגשימות את מה שאסור לאזרח הקטן לעשות.  זה מתחיל אצל ילדים בגן שמאוד נהנים מבדיחות "פיפי- קקי" כי אלו מילים שאסור להגיד וממשיך הלאה בשבירת טאבואים ומוסכמות.
דוגמה מאוחרת יותר לסוג כזה של קומדיה. "פאנץ' וג'ודי" תאטרון הבובות הבריטי המסורתי שבו אדון פאנץ' מתחמק מחובותיו כאבא ומתרשל בשמירת התינוק. וכשאשתו מזמינה רופא, שופט, שוטר ואפילו את מלאך המוות אדון פאנץ' פשוט חובט בהם.
גלגולו המודרני של מיסטר פאנץ' הם הומר סימפסון וקפטן תחתונים. שתי סדרות שבהן הגיבור מתנהג "איך שאסור".
לצד ההומור הבוטה, שובר הטאבו היו בקומדיה היוונית והרומית גם שניניות, משחקי מילים, ג'אגלינג, פנטומימה ולהטוטנות וגם קומדיה של טעויות (האחים מניכמוס למשל).
מתי חל המהפך? מתי מופיע סוג מעודן יותר של קומדיה? במאה ה17 עם התפתחות הקרקס המודרני. אחרי מאות שנים בהן הכנסיה אסרה מופעי מימוס. הקרקס המודרני הציע מופעים לכל המשפחה. וולגאריות ואקטים בלתי חינוכיים- בחוץ. הליצנים אם כן היו חייבים לפתח הומור רך יותר אבל גם שנון יותר.
מהקרקס התפתחו מופעי הוודביל. אותם תאטראות אמריקנים מסוף המאה ה19. שהציגו שירים, ריקודים וליצנים- במופע שמרני עם צנזורה חמורה (אין מילים גסות). מופע שנון לכל המשפחה.
כאן הליצנים צריכים להיות שנונים, מקוריים. ממציאנים.
שימו לב למקבץ הבא של באסטר קיטון- המצאות ושניניות וודביליות.



איפה היהדות בסיפור הזה? בתנ"ך ובתלמוד מצאנו שני ביטויים "מושב לצים"   המתורגם  scornful כלומר לעגני, מלא בוז. לעומת הבדחנים שתרגומו jester    כלומר ליצן חצר משמח.
בעברית המסורתית ישנה אבחנה בין לץ לבדחן. התלמוד הבבלי (תענית כא) מספר על רבי יהושע שהלך בשוק ופגש את אליהו הנביא. שאל אותו רבי יהושע, מי כאן בשוק בן עולם הבא? הצביע לו אליהו על שני בדחנים. ראה הרב שאלו שני בדחנים, התפלא. שאל אותם- מה מעשיכם? אמרו לו בדחנים אנחנו. משמחים אנשים עצובים וגם עושים שלום בין אנשים.
לי אין ספק שהבדחנים הללו היו jesters     מבדחים ובודאי לא לעגנים.
הוודביל בעיניי הוא נקודת ההשקה- הוא הרגע שבו הקומדיה התקרבה ליהדות.
אמן וודביל יכול להפוך כל סיטואציה יומיומית לחגיגה קומית שנונה ובזה גדולתו.
לורל והארדי יכלו לגלגל קהל על הרצפה מרוב צחוק סצנה פשוטה ביותר של חבישת כובעים



שימו לב לסרטון הבא- בו ג'רי לואיס בסך הכל אמור לענות לטלפון.



סיכום: המקורות היהודיים התנ"ך והתלמוד משבחים את ה jester   ומגנים את ה scornful
גדולתם של אמני הוודביל היא שנינותם וכושר ההמצאה שלהם.
לצד היכולת שלהם להפוך סיטואציה פשוטה ביותר לשנונה ומצחיקה

בפרק הבא- מיהו הגיבור הקומי? איך מייצרים גיבור קומי.

2 comments:

  1. פוסט מעניין ומלמד. אני תוהה אם ועד כמה המדיום הקולנועי הוסיף לאפשרויות של קומדיה מסוג זה. הסצינה של ג'רי לואיס לכאורה יכולה להיות גם בתיאטרון, לא? להבדיל למשל מהרולד לויד וסצינת השעון.

    השבמחק
  2. הקולנוע שדרג את היכולות שהיו בוודביל כתאטרון. באסטר קיטון למשל מאוד אהב סצנות מורכבות עם רכבות, מה שכמובן לא יכול לקרות בתאטרון. בפדינגטון 2 ישנה סצנה ארוכה שלדעתי היא מחווה לסצנות הרכבות של באסטר קיטון והאחים מרקס.

    השבמחק