חפש בבלוג זה

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

הפילוסוף הצוחק מנאסר א דין ועד ג'רי סיינפלד


במאה השלוש עשרה, חי בבוכרה פילוסוף מוסלמי סופי בשם נאסר א דין. עד היום באוזבקיסטן, תורכיה ומדינות נוספות, ניצב הפסל של נאסר א דין, רוכב על חמורו כשפניו הפוכות.  בטורקיה ישנו אף פסטיבל בו מעריצי הדמות הקומית, רוכבים הפוך על חמוריהם. כמה גרסאות ישנן לסיפור מדוע רכב כך: גרסה אחת אומרת שהוא אמר "אני והחיה רוצים ללכת בכיוונים מנוגדים, זה סוג של פשרה" יש אומרים שהרכיבה הייתה גזירת השפלה שנגזרה עליו על ידי השליט, אך נאסר א דין דווקא היה מרוצה מהטיול החינמי ברחבי העיר, שאפשר לו לראות היטב את הנוף וליהנות מהרוח.
נאסר א דין הוא הפילוסוף הצוחק. בניגוד לדמותו הקודרת של פילוסוף בדרך כלל, נאסר א דין מייצג את ההשלמה עם המציאות (הפשרה בין האדם לחיה) קבלת דינו של אלוקים וגישה אופטימית לחיים בכלל. כמו הסיפור הידוע שבו נאסר א דין ישב תחת עץ ותמה מדוע אלוקים לא ברא את האבטיחים גם הם על עץ, באותו רגע נפל תפוח על ראשו ונאסר א דין הכריז "אלוקים, הבנתי".
לטעמי ממשיכיו של נאסר א דין הם קודם כל קארל צ'אפק. הסופר הצ'כי הנודע שהיה גם ד"ר לפילוסופיה. צ'אפק שמר על אופטימיות גם בספרו הקודר "המלחמה בסלמנדרות" שהיה משל על הנאציזם, אך רוחו הטובה באה לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים ובספרו "שנת הגנן" שם הוא בעצם מקדים את אמנות הסטנדאפ- מציאה של אי התאמות במציאות הסובבת אותנו, המייצרות מציאות משעשעת. הכלים הם שימוש בחוקי מרפי- מה שאמור להשתבש ישתבש ותמיד ברגע הכי לא מתאים. האנשה של חפצים הסובבים אותנו וייחוס "עויינות" בינם לבין האדם, והרבה גישה חיובית לעולם ולחיים. (הישג לא קטן עבור מי שנרדף אישית על ידי הנאצים בשל התנגדותו החריפה אליהם).
הנאסר א דין של דורנו הוא לטעמי ג'רי סיינפלד.  בסרט הדוקומנטרי על הקמתה של חבורת סיינפלד- ג'רי מספר על כך שרצה לעשות סדרה שבה הוא פשוט מסתובב ברחובות ניו יורק ומוצא דברים מצחיקים. בסרט האנימציה שהוא יצר והשקיע בו רבות "כוורת בסרט" הגיבור הוא בן דמותו של סיינפלד, גיבור שמתבונן בעולם ומוצא בו אי התאמות. לגיבור גישה חיובית לחיים ובסופו של דבר הוא מבין שמאבק לוחמני רק מזיק וכדאי לפתור קונפליטקטים בצורה יותר מרוככת.

בהסתכלות זו התוכנית של סיינפלד "קומיקאים במכוניות שותים קפה" המשודרת בנטפליקס היא סוג של שיא. הוא מראיין קומיקאים בצורה לא שגרתית והם מדברים על החיים. הגישה החיובית של סיינפלד מגיחה מכל דקה בתוכנית הזו. גישתו החיובית לגידול ילדים מול קומיקאי צינית שמטילה בכך ספק. שיחתו הכנה והתומכת עם קומיקאי שחור שהגיע ממשפחה מאוד קשה וכן הלאה. אז נכון שבפרק הראשון סיינפלד מרשה לעצמו הומור עצמי ומכנה את תוכניתו "קומדיה עצלה" אך לאנשים כמוני שמחפשים את הקומיקאי בעל הגישה החיובית- הקומדיה הזו אינה עצלה כלל.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

הרשי. רשמי ביקור במפעל השוקולד בפנסילבניה ארה"ב

יום שני, 6 באוגוסט 2018

בהתחלה קפרה, בהמשך דון קישוט ובסוף צ'אפלין- ביקורת אוהדת לסרט הבלתי רשמיים


סוף כל סוף, אני כותב על דרמה קומית בזמן אמת. (אבל גם זה על סרט נוסטלגי) בפוסט זה אתייחס לסרט המצוין "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. נכתבו על הסרט כמה ביקורות, רובן אוהדות. אני אתייחס לסרט מזווית של בלוג קומדיה

בהתחלה פרנק קפרה, אחר כך דון קישוט ולבסוף צ'ארלי צ'אפלין
ההקרנה בה צפיתי בסרט היה ארוע לבוגרי בית הספר מעלה (גם אני בוגר) בסוף הארוע אלירן מלכה נכנס, לקול תשואות הקהל. הקהל צחק בהרבה רגעים בסרט. אלירן חילק את הסרט לשלושה חלקים עד דקה שישים- קומדיה על גבול הבורקס, עד הסוף כמעט דרמה, וה3 דקות האחרונות- עניין בפני עצמו. הדבק המאחד סוגים שונים אלו- דמותו הייחודית של הגיבור יעקב כהן.
לדעתי כמי שחוקר קומדיות, שלושת החלקים הם קומדיה, כאשר בכל אחד מהם הדמות הקומית מתעלה. ואני אסביר.
בחלק הראשון אנו נחשפים לאדם תמים וכואב. ביתו נזרקה מהסמינר החרדי בה לומדת, ללא סיבה (מי שהגיב וחושב שזה לא מציאותי , לא מכיר כלל את עולם הסמינרים החרדיים- ואני מכיר היטב, עשיתי סרט נשים עם בנות סמינר ספרדי) יעקב הגיבור מזכיר מאוד את גיבור הסרט "מר סמית הולך לוושינגטון" של פרנק קפרה. (אי שם בשנות ה40) הגיבור של קפרה, הוא לא חיה חברתית, הוא לא מכיר את הקודים של הפוליטיקה, אך הוא אידיאליסט מאוד וחלמן. כמוהו יעקב שלנו, לא בקי בנבכי הפוליטיקה, תמים עד כדי הצחקה, לבוש ברישול שכבר מגיע לרמה קומית. כל קומיקאי מתחיל יודע שעיצוב דמות קומית מתחיל באיזה באג בלבוש. אצל צ'אפלין בגדים לא לפי המידה, אצל צ'יקו מרקס כובע טמבל וכן הלאה, אצל יעקב כהן. בגדים מרושלים, אנאכרוניסטים. הנרי ברגסון בספרו "הצחוק" דיבר על בגדים שיצאו מהאופנה כמאפיין קומי, ככל שהבגדים לא מתאימים לסיטואציה של כוכב פוליטי עולה הם נהיים יותר מגוחכים- קומיים.
בחלק השני- אנו נחשפים לדון קישוט וסנשו- או שמותיהם בסרט- יעקב ויגאל. יעקב אידיאליסט, חולמני, מנותק מהמציאות הפוליטית. יגאל- ארצי שניתן לפתות בקלות בכסף. דון קישוט נידון תמיד להפסיד. המלחמות שלו אבודות מראש. ניצחונו הוא ביכולת שלנו ללמוד משהו על הטבע האנושי החלקלק שלא יכול להכיל דמויות דון קישוטיות.
בחלק השלישי- הגיבור שמח בנצחונה של ש"ס למרות הנישול הבוטה שלו. גם זה מאפיין קומי של דמויות נעלות מאוד. דמויות שמסוגלות לאפשר לאחרים לזכות בתהילה ובלבד שיתרבה השלום וטוב הלב בעולם. כן, יעקב הוא רודף שלום, מנסה בכל כוחו לא להגיב באלימות לפרובוקציות האשכנזיות נגדו. גם זה מוטיב של דמויות קומיות נעלות. (צ'אפלין עשה שני סרטים אנטי מלחמתיים) המוטיב של גיבור קומי שמוותר על טובתו מופיע במספר סרטים של צ'ארלי צ'אפלין, אבי הדמות הטראגית קומית. (במיוחד באורות הכרך שם הוא מסייע לעיוורת למרות שכלל לא בטוח שתכיר לו טובה על כך)

לסיכום: מדובר בסרט איכותי ביותר עם הרבה רגעים של צחוק מתגלגל באולם. אבל גם ברגעים הדרמטיים, אנו חוזים בדמות קומית מהסוג הגבוה ביותר. המשחק של כולם מצוין. שולי רנד מדהים, יעקב כהן (השחקן לא הגיבור בסרט זה קצת מבלבל...) מעולה. יגאל (לא זוכר מי השחקן,) מעולה ואפילו האנטגוניסט מתוך המפלגה משוחק מצוין על ידי גולן אזולאי.

וכמה מילים על המציאות הישראלית- האמירה של הסרט היא שחסר לנו "יעקב כהנים" חסרים לנו אנשים תמימים בפוליטיקה. המסר הזה כל כך קולע ולכן גם אנשים שש"ס ממש אינה כוס הה שלהן נהנים מאוד מהסרט. אפשר בקלות רבה למצוא מקבילות במפלגות אחרות.
לקהל הדתי חרדי- מדובר על סרט, נקי צנוע וערכי- הזדמנות לבילוי משפחתי.


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי. ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 17 ביולי 2018

תגובה קצרה ונרגשת בעקבות הראיון עם שלמה בראבא

  ראיתי את השיחה של דב אלבוים עם שלמה בראבא ופשוט התרגשתי. מעבר לזה שמושא הערצתי בתור ילד מתחבר לנושאים שמאוד קרובים לליבי (זה כבר קרה בנעוריי, עת בוב דילן ומאיר אריאל התחברו, אי שם בסוף שנות ה80, בוב דילן נפגש אז עם הרבי מיליובאוויטש...)
אני כבלוגר של קומדיה, התרגשתי.
התרגשתי לראות את שלמה בראבא הליצן מתעלה. מתעלה לדרגת הליצן שהתעלה אליה צ'ארלי צ'אפלין, בסרטו  המאוחר "אורות הבמה", שם הוא הופך לליצן זקן שכוחו נשמר על ידי שיודע לראות את הקסם שבחיים וגם מתפלל על ידידתו שאיבדה את הרצון לחיות, ואף מצליח לחיות אותה, עם האופטימיות הילדית שלו.
הזכרתי כמה פעמים את הגמרא במסכת תענית דף כא. שם הגמרא מספרת על "הבדחנים בני עולם הבא" לשאלתו של רבי יהושע מה מעשיכם הם משיבים "אנו משמחים עצובים ומשכינים שלום בין אנשים"
הליצן היהודי הוא הבדחן המעורר את כוחות החיים, המתחבר לעולם, לתפילה, וחובב השלום. בראבא מדבר בראיון על שלום ועל מתינות ועל אופטימיות.
הליצן הזה הלך לאיבוד בעידן המודרני. הדמות הילדית, התמימה, הסקרנית והאופטימית  וכן גם פתטית ושלימזלית של ג'רי לואיס הפסיקה לעבוד אי שם באמצע שנות השישים.
ג'רי לואיס לא ויתר, הוא הפך לטאלנט טלויזזיה, המציא את השירותרום והתמסר לעשיית טוב.
בסוף סרטו "נער השליחויות" סרט מוטרף ללא תסריט- ממש בסגנון בראבא. ג'רי לואיס פוגש איזו בובה. הוא יודע שזה לא אמיתי, בובות אינן מדברות. אך הבובה אומרת לו שאם יזרום עם זה, זה יהיה אמיתי והוא יגיע רחוק.
בראבא! לא אתה השתגעת, העולם השתגע, העולם נתקף בגל של ביקורתיות וציניות. ההומור השתנה, לא לטובה. לא קם יורש לצ'אפלין או ג'רי לואיס. אין שני להם באמונה, בתקווה ובאמפתיה.
אתה בסך הכל מחזיר עטרה ליושנה, חוזר לדמותו התמימה, הילדית והרוצה כל כך להאמין. כמו המוקיון של היינריך בל.
הרשל'ה מאוסטרופול זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב. כאות הוקרה לבדחן היהודי המשמח, האופטימי, זה שמסוגל לקחת לעצמו ולכולנו אתנחתא מקשיי החיים.

המשך בדרכך הייחודית- אתה מגלה את עומק הבדחן –ליצן שבך. ריגשת.
גם אני ניסיתי לתרום את תרומתי, בספר קומי שכתבתי וניסיתי לשבור את "מלחמת התרבות" ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום חמישי, 14 ביוני 2018

ליצן ההובו חי וקיים

מיהו ליצן ההובו? בסוף המאה ה19 התפתח בקרקסאות בצפון אמריקה סוג של ליצן שנקרא "הובו". זוהי דמות של לא יוצלח, שתמיד לא מצליח לו בעבודות. שלימזל, שלומיאל איך שלא נקרא לזה.
מהו סוד הצלחתו? אם נתבונן בסרט "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין נראה שהתיעוש, הדרישה לעבודה יעילה ופרודוקטיבית הייתה ועודנה מאושיות החברה המודרנית. לא לכולם העסק הזה קל. ליצן ההובו מייצג את האיש שקשה לו להתאים את עצמו לדרישות החברה. הוא מנסה אבל לא הולך. זוהי דמות מעוררת אמפטיה. הנווד של צ'אפלין הוא כזה, הדמויות של לורל והארדי, והלא יוצלח של ג'רי לואיס. נוכל למצוא דמויות מהסוג הזה בקומדיות עד עצם היום הזה. הלא יוצלח שמחליף עבודות בתדירות. שימו לב לדבר הבא. ליצן ההובו גרסת המציאות. סרטון שרץ בוואצאפים על קבלן בטון שהציף בטעות בית בבטון. הוא יצק מדרכה, הדלת נפתחה והבית כולו הוצף בבטון. ממש נרה כסצנה הלקוחה מסרט של לורל והארדי. דרך אגב הוואצאפ מלא בסרטונים של מנופים קורסים (ללא נפגעים) קונסטרוקציות נופלות וכו'.
בסרטים הקלאסיים. הסרט שמבטא טוב יותר מכולם את ליצן ההובו. הוא "the musucal box" סרט שבו לורל והארדי עובדים כמובילים (אחרי שעבדו כמוכרי דגים, נגרים, בנאים מקבצי נדבות, חיילים בלגיון הזרים ומה לא בסרטיהם הקודמים). הם בסך הכל צריכים להוביל פסנתר. אבל אצל לורל והארדי אין דבר פשוט. הרי אחד מעקרונות הליצנות הבסיסיים הוא סיבוך ש פעולות יומיומיות. דרך אגב בסרט הזה ישנה בדיחה שהיא אחד מסיפורי חלם אחד לאחד. נראה אם תזהו (כתבו בתגובות)
ליצן ההובו קיבל מקום של כבוד גם אצלנו בסדרת המערכונים "הפילוסים" בארץ נהדרת. שימו לב למערכון הבא העוסק גם הוא במובילים. בשינוי קל. הפילוסים הם זדוניים, בניגוד ללורל והארדי שממש מנסים אבל לא הולך להם. זה גם ההבדל בין מיסטר בין לנווד של צ'אפלין. מיסטר בין סוציומט. הנווד ממש רוצה להיות בסדר אבל לא הולך לו.
לסיום כרגיל מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שבת, 26 במאי 2018

חשיבה יצירתית וקומדיה- בעקבות ספרו של נועם מנלה

בימים אלו אני קורא את ספרו המצוין של נועם מנלה "הקוד היצירתי". ספר כתוב היטב, רהוט ומעניין. בפרקים הראשונים מנלה מדבר על אחד מיסודות הקומדיה שהוא גם יסוד הקריאטיב היצירתי של עולם הפרסום. חיבור בין שני עולמות תוכן.
נתחיל עם משהו ילדותי. ילד רוכב על מטאטא ומדמה שרוכב על סוס. למבוגר קשה לעשות חיבורים כאלה. לקומיקאים קל. בהקשר הזה אני תמיד נזכר במערכון השנון שפרסם שלום אסייג בדף הפייסבוק שלו במהלך מבצע "צוק איתן." תוכנו של המערכון היה כך. אסייג ציין שהחמאס הבטיחו לירות טילים בשעה 7. ואז אסייג חייג כביכול "למוקד החמאס" ואמר הלו מוקד חמאס? אמרתם טילים ב7, שבע לא מתאים לי, אני לוקח את הילדה מהחוג, אפשר שבע וחצי?" בכך אסייג חיבר בעצם את עולם הטרור עם עולם של הזמנת טכנאי ויצר צחוק מפיג מתח.
חיבורים לא שגרתיים בקומדיה קלאסית
אצל הקומיקאים הקלאסיים ראינו קודם כל אובייקטים שלא נמצאים במקומם הרגיל, כמו הסצנה הארוכה והנפלאה שבה באסטר קיטון מוביל עדר בקר בתוך רחוב עמוס חנויות. (רעיון שהועתק בסצנת מרדף המכוניות בתוך קניון ב"האחים בלוז", ובמרדף אחר החיה בקניון בסרט "אוקג'ה")

עוד דמות ופעולה שנמצאים ממש לא במקומם הרגיל יש בסרט "מרי פופינס" יש שם בשכונה איזה גנרל מחיל הים שבכל יום בשעה 8 יורה בתותח כמו שהיה נוהג לעשות בעת שירותו בחיל הים. כמובן שהסטת המנהג הזה לשכונה שלווה בלונדון יוצרת סיטואציה קומית.


וכמובן כמו שמנלה מציין. האמן בה הידיעה של חיבורים לא שגרתיים הוא צ'ארלי צ'אפלין. בהנער צ'אפלין הופך משפך של גינה לבקבוק תינוק, ב"יום המשכורת "הוא משתמש במקדחה כדי להכניס נקנקיה לכיכר לחם קשה, אבל שיא השיאים היא הסצנה מ"הבהלה לזהב" בה צ'אפלין אוכל נעל, ולא רק שהוא אוכל את הנעל הוא מתייחס לשרוך כמו לספגטי ולמסמרים כמו עצמות של עוף
משהו מקומם בספר
למרות ואולי דווקא בגלל היותו של הספר "הקוד היצירתי" ספר מצוין, יש בו משהו מקומם. היצירתיות בסגנון צ'אפלין או קיטון היא לב ליבה של הקומדיה. צ'אפלין הוא האמן שמוצא את היפה ומשובב הנפש בעולם. אסייג משתמש ביצירתיות להפגת מתח במלחמה וכן הלאה. לקחת את העיקרון הפיוטי הזה ולרתום אותו לעוד כמה דולרים בשורת הרווח בעיניי זה מקומם, אבל זה העולם שאנו חיים בו.

פוסט זה הוא בהמשך לפוסט שהעליתי ארגז הכלים הקומי

מזכיר לכם להתעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום ראשון, 22 באפריל 2018

געגועים לעולם ישן על דז'יגאן ושומכר המאסטרים של ההומור היידי.


ישראל שומאכר ושמעון דז'גאן היו צמד קומיקאים מלודז' שבפולין, הם עברו את השואה, את הקומוניסטים ברוסיה ועלו לארץ. כאן התמודדו עם האיסור להופיע ביידיש ובערבית של בן גוריון. עם התנכלויות מצד הרשויות שהתבטאו, כך נראה מהמערכונים, בהתנכלויות מצד רשויות המס.
 על הומור יהודי משובח בעקבות ספרו החדש של דייגו רוטמן-"הבמה כבית ארעי" בפוסט הבא.
הומור יהודי
דז'גאן ושומאכר היו בקיאים היטב בכלים הקומיים. היו להם גם יכולות חזקות בתחום השירה והחיקוי. כשדז'יגאן חיקה את גולדה מאיר- הוא נכנס לאולם והיה שקט, אנשים היו בטוחים בתחילה שגולדה באמת הגיעה לאולם.
ההומור שלהם היה הומור יהודי של חלשים, של נרדפים, יחד עם זאת הייתה בו סאטירה עוקצנית. כשאתה קורא את המערכונים שלהם אתה מבין מהיכן התפתח הסגנון של דני קיי ואפילו ג'רי לואיס. דוגמא להומור של נרדפים: הם עשו מערכון על עולה חדש מרוסיה שמתלונן שבמדינת ישראל ממש משעמם. אם נוקשים לך בדלת בלילה, זה סתם שכן נודניק ולא משהו מסעיר כמו ק.ג.ב. אתה פשוט הולך וקונה לחם בלי תור וכו' כלומר בטכניקת ההיפוך והאבסורד הם נזכרים "בצרות- צורעס" שהם עברו. בשלב מוקדם בקריירה שלהם הם הגדירו את עצמם כשילוב של צ'ארלי צ'אפלין והרשל'ה מאוסטרופול- כלומר שילוב של הומור של נרדפים, מסכנים, עם הומור יהודי. באחד המונולוגים שלו טען דז'יגאן שהוא בדחן החתונות היהודי שנשכח. חידוש למסורת יהודית עתיקה. התפקיד היחיד בחתונה שנשכח. רב יש, תזמורת יש, חתן וכלה יש- רק הבדחן נשכח. בתוכנית טלויזיה שלו בטלוויזיה הישראלית אמר דז'יגאן- הומור הוא התרופה היהודית לכל הצרות היהודיות"
פסגת יצירתם- הדיבוק החדש
בראשית ימיו של תאטרון הבימה- ההצגה המצליחה ביותר שלו הייתה "הדיבוק" מחזה של ש. אנסקי שרקח אותו מתוך סיפורי דיבוק שקיבץ מיהודי מזרח אירופה. המחזה סימל את המעבר מעולם מיסטי לעולם רציונלי.
דז'יגאן ושומאכר עשו פארודיה- סאטירה שנקראה "הדיבוק החדש" במחזה הזה. הצדיק שאמור להוציא את הדיבוק הוא "דודל מפולונסק" (דוד בן גוריון) הבחורה שנכנס בה הדיבוק היא "מדינהל'ה" (מדינת ישראל) והדיבוק הוא יהודי ישן גלותי.
הטכניקה הסאטירית היא חיבור בין שני עולמות תוכן מנוגדים. העולם החסידי המאמין אמונה מוחלטת בצדיק, והעולם הפוליטי הישראלי שהוא כביכול רציונאלי, אך בעצם מתנהג בדיוק כמו העולם החסידי- מאמין אמונה עיוורת במנהיג חזק.
המסר הוא מסר שמצינו אצל עוד כותבים מראשית המדינה- געגועים לעולם הישן והבטחה שהוא עוד יחזור, הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
יצחק דמיאל שכתב את "חנהל'ה ושמלת השבת" מתאר את היהודי הזקן עם שק הפחמים שפוגש את הילדה הישראלית- העולם הישן והעולם החדש. יצחק דמיאל בעצמו עבר תהליך של התקרבות לדת בסיועו של הרבי מיליובאוויטש.  
האם שמעון דז'יגאן בעצם חזה את תנועת גלי הצמא ליהדות שעתידים לשטוף את מדינת ישראל? נראה שכן. הוא חזה שהעולם הישן עוד יאמר את דברו, למרות נסיונות דחיקתו (דיבוק נולד מהדחקות) על ידי העולם החדש.
כמו הסאטיריקאנים הגדולים באמת דז'יגאן חשף אמיתות מוסתרות.
השפעות
אפרים קישון כתב לדז'יגאן ושומאכר ושכתב חלק מהמערכונים בהמשך לגשש החיוור. מערכון הברז של דז'גאן למשל מזכיר מאוד את מערכון המוסך של הגשש. (עזוב הכל סגור איתו חשבון...) זהו מערכון על בעל מקצוע שלא מסוגל לנקו במחיר על עבודתו מול בעל בית קשוח.
דז'יגאן והרבי מליובאוויטש
מתוך הצמד דז'גאן ושומאכר, דז'יגאן היה מבית יותר מסורתי, במחזות שלו ניכר החיבור ליהדות.

 כמו בסרט "אורות הבמה" של צ'אפלי, המתאר קומיקאי זקן שמתמוטט לקראת מותו על הבמה, גם שמעון דז'יגאן התמוטט על הבמה ב1980. בשבת אחרי פטירתו, הרבי מליובאוויטש דיבר על "שני הבדחנים בני עולם הבא" המוזכרים בתלמוד במסכת תענית- חסידים פירשו זאת כעין הספד ואות הוקרה לפועלו של דז'גאן- קומיקאי שזכה להוקרה ממנהיג יהודי ענק באמת לא היה מימי הרשל'ה מאוסטרופול.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ליצנות הקרקס המודרנית והקשר שלה ליהדות


שורשיה- שורשיה של ליצנות הקרקס המודרנית בדמויות מוקיונים ובופונים מהקרקס היווני והרומי, וכן מדמויות הליצנים (זאני) בקומדיה דל ארטה האיטלקית. אך ישנו הבדל, בעוד הליצנים ביוון ורומא נהגו לנבל את פיהם בקללות עסיסיות ובדברי חוצפה ושבירת גבולות וטאבו, ליצני הקרקס יצרו הומור נקי המבוסס על הגזמות (בגדים ענקיים, מברשת שיניים ענקית וכו') וכן על "סיבוך" של פעולות יומיומיות. העיקרון הליצני הזה, התגלגל לסרטיהם של  לורל והארדי- כל חבישת כובע נהפכת ל"סיפור" כנ" כל פתיחה או סגירה של דלת. מאידך גיסא הליצנים הכניסו לסדר היומיום פעולות לא רגילות, מה שהתגלחגל לאכילת נעל אצל צ'אפלין או הדלקת אש באמצעות אצבע צרידה אצל לורל והארדי וג'רי לואיס.
ההתחלה- התחלת הליצנות המודרנית נחשבת ארוע שהתרחש ב1768 בבית ספר לרכיבה של פרד אסטל בלונדון. מספרים שפרד רכב על סוסו ואז החליק וכמעט נפל, הפעולה גררה צחוקים רמים בקהל. פרד החליט להפוך זאת לחלק מהמופע וכך נולד ז'אנר של אמנים שמציגים מישהו שכאילו מועד, מחליק וכדומה ומתקן את עצמו ברגע האחרון. כמובן שצריך מיומנות גבוהה על מנת לבצע אקט שכזה. ג'רי לואיס מבצע סוג של ריקוד שכביכול יוצא משליטה בסרטו "סינדרפלה". בהמשך בתחילת המאה ה19 היה את הליצן הלונדוני ג'וזף גרימלדי, הדמות שיצר כונתה ג'ואי והיא ההשראה לליצן ג'ואי במופעי הבובות של פאנץ' וג'ודי – ג'ואי הוא הליצן הטוב בניגוד למיסטר פאנץ' הליצן התעלולן.
המשמעות היהודית- היהדות מוקירה את הבדחנות ומוקיעה את הליצנות. ההבדל כפי שכבר כתבתי בעבר הלץ- מלעיג על המצוות או על היהודים "פלישתים לצים היו" הבדחן – מציג סיטואציה קומית "טהורה"
החוקרת דניאלה קידר- כתבה אבחנה מעניינת. יש הומור שמפעיל את החלקים היצירתיים והלא תוקפנים במוח וישנו הומור שדווקא מפעיל את החלקים התוקפניים שבמוח- כך התגלה בסריקות מוח. על הומור תוקפני דיבר פרויד בזמנו וכולנו יודעים היום את התוצאות הרות האסון של "שיימינג"
הליצנות המודרנית בעיניי היא קו פרשת המים בו הלץ הפך להיות בדחן.
ג'גאו ושומאכר שני בדחני היידיש הגדולים ראו את עצמםן כשילוב של הרשל'ה מאוסטרופול וצ'ארלי צ'אפלין. – הליצן העצוב ומעורר האמפתיה יחד עם הבדחן היהודי שמוצא את המשעשע בתוך יום יום אפרפר.
לצערנו בימינו יש מגמה הפוכה של החזרת ההומור לתוקפנות וולגאריות- מגמה זו מתוארת היטב ובנימה ביקורתית, בספרו של דוד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר"
מילדותי יש לי חיבה להומור הליצני- כשהתבגרתי ובחנתי את מקורות חז"ל הבנתי שהאינטואיציה שלי בכיוון הנכון. לכן כשהכנתי קטעי ליצנות "קלאסיים" לפרקים החדשים של רכבת המצוות. קטעים שיש בהם הגזמה וסיבוך של פעולות יומיומיות, ליתר דיוק מצוות יומיומיות, זה היה בשבילי סגירת מעגל והגשמת חלום.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא