יום שלישי, 17 בספטמבר 2019

דיסטופיה סאטירית נוקבת- על הספר "חופשי זה " של הרב חיים נבון


קראתי בשקיקה את ספרו של הרב חיים נבון "חופשי זה". אני כותב עליו בבלוג קומדיה למרות שהוא דיסטופיה קיצונית, מכיוון שהוא מאוד סאטירי. סאטירה שייכת לתחום הקומדיה למרות שבמקרים רבים אינה מצחיקה. וכן בגלל הדגשת אלמנטים קומיים על ידי ההיפוך שלהם.
הספר מספר על גיבור שקוראים לו אור. הוא חי בישראל 2089 בעולם שאין בו משפחות. העולם המערבי נמצא בדעיכה הילודה שואפת לאפס, העולם המערבי גווע. כדרכה של סאטירה הספר לוקח מגמות שכבר קיימות ופשוט מקצין אותן. כבר היום יש כפרים מתרוקנים ביפן וילודה שלילית ברוב מדינות אירופה.
הקשר העמוק לקומדיה. הספר חושף את הקשר בין דתות לקומדיה. קומדיה הרי היא התגברות כוחות החיים, כפי שכתב כריסטופר בוקר, לא לחינם חלק גדול מהקומדיות הן רומנטיות ומסתיימות בחתונה. בכל הדתות יש חגים שקשורים לנישואין הולדה ופריון, אצלנו ט"ו באב. הספר חושף איפה שאף על פי שהדתות כיום נתפסות כמרסנות או אפילו מקלקלות את שמחת החיים, האמת היא בדיוק הפוכה. האמונה היא כוח מניע שמגביר את כוחות החיים. מכניס אותם אמנם למסגרת וסולד מפריצות, אבל בסופו של דבר מגביר את כוחות החיים. חגי נישואין והולדה הם בעצם החיבור האולטמטיבי, הקומי והנכון בין אמונה לכוחות החיים.
בספר אמנם זה שונה. בתחילת הקריאה חשבתי שלפני קומדיה רומנטית, יש זוג, יש מכשול רציני לאהבה. המכשול הוא ההדוניזם והליברליזם שמייצרים קשר שטחי ולאו בר קיימא. והנה הזוג יתגבר על המכשול- יכולה להיות קומדיה רומנטית מקורית ומעניינת. הסופר בחר לעשות זאת אחרת- אבל עדיין מהדהד את המסר- כוחות החיים צריכים מסגרת, צריכים דלק, והדלק הוא האמונה. כנראה שהכותב סבור שהדוניזם הוא מכשול בלתי עביר לאהבה ברת קיימא. טענה מעניינת.
באופן מעניין האמונה היא גם הדלק של ההשכלה. באין משפחות באין ילדים שזקוקים לעולם טוב יותר, אין דלק למחקר מדעי פורץ דרך, יש פרקים שלמים שעוסקים בכך סביב "המחסום" (לא אפרט עוד עשיתי מספיק ספויילר) . הסופר טוען טענה מהפכנית (שמתאימה לבית מדרשו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל) חיפוש התשובות, הרצון לפרוץ דרך מדעית נובע גם הוא מרצון ה' שבא לידי ביטוי בעולם על ידי אנשים שמחוברים לכוחות החיים שלהם. כוחות החיים הם מתנה אלוקית.
הספר מטלטל, מעורר מחשבה, ובעיקר מציב את היהדות במקום אחר לגמרי מהסטיגמה החילונית.
יישר כוח לרב נבון על חניכת הז'אנר של ספרות שמרנית  אמונית בישראל- מה שמיץ' אלבום לעושה בהצלחה כבר שנים רבות בארצות הברית. (הספר הזכיר לי במובנים רבים את שומר הזמן של מיץ' אלבום). זוהי הרמת כפפה מבורכת ואיכותית, והלוואי ויצטרפו עוד סופרים למגמה הזו. לדעתי כדאי להקים אתר ייעודי לספרות מסוג זה בעברית ובאנגלית ובכוונתי לפעול בכיוון בעזרת ה'.
כמה הערות לשיפור בקטנה: אני אישית כאמור הייתי מסיים את זה רומנטי יהודי, אבל הבחירה של הכותב מובנת לי (וסליחה על הספויילר)
הערה שניה: בספרות ספוקלטיבית תמיד יש סכנה של ריבוי תיאורים ובניית עולם מפורטת שמתחילים קצת לייגע, זה קורה בתחילת  ואפילו אמצע הספר, אך נעלם בהמשך עם התקדמות העלילה.
עוד הערה מעניינת- בדיסטופיות יש בדרך כלל תאגיד ענק או ממשלה זדונית עם קונספירציה נוראית. היפה בספר חופשי זה שהוא טוען בדיוק את ההיפך. אין קונספירציה, ההדוניזם הופך אנשים ללאים ושטחיים, אף אחד לא קורא מעבר לעמוד הראשון בגוגל.  הספר קורא לכל אדם לבדוק את עצמו עד כמה השקפת עולמו בנויה מכותרות או ממשנה סדורה לאחר מחשבה. לרב חיים נבון, ללא ספק יש משנה סדורה ורהוטה.



יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

קומדיות של מפגש בין תרבויות

בעקבות התקרית המביכה שהייתה לאשת רוה"מ באוקראינה. בה הגישו לה לחם בצורה טקסית והיא לא בדיוק ידעה מה כללי הטקס, (לטעמי תגובת התקשורת הישראלית מוגזמת ולא מספיק מחוייכת, אבל נניח לכך) נזכרתי בסוג קומדיה עליו רציתי לכתוב כבר זמן רב. קומדיה הנובעת ממפגש בין תרבויות.
הסרט בהא הידיעה שהביא סוג זה של קומדיה לפסגות הוא  ללא ספק "עלילות רבי ז'קוב" של לואי דה פינס וז'ראר אורי. בסרט, צרפתי בשם ויקטור פיבר נאלץ להתחבא דווקא באזור היהודי של פאריס וכשקתולי אדוק נכנס לבית כנסת, הקומדיה מתחילה. אצלנו חובשים כיסוי ראש בבית כנסת ואצלם דווקא מסירים, אצלם כורעים ברך ואצלנו זה מנהג פסול וכן הלאה. הסרט עומד כל הזמן על הדומה והשונה בין יהדות, נצרות ואיסלאם ועושה זאת בחן רב.
סרט נוסף בז'אנר הזה הוא "האלים השתגעו" סרט דרום אפריקני בו בן שבט הבושמנים הפרימיטיבי נחשף לאפריקה המודרנית, ויוצר סיטואציות קומיות טרגיות, כגון הסצנה בה הוא "צד" עז של רועה צאן ומציע לו באדיבות להתחלק, ולא מבין למה הרועה כועס (אצל הבושמנים אין רכוש פרטי) וכן הלאה.
בסרטים רבים המפגש בין תרבויות הוא בין בני המעמד הנמוך למעמד הגבוה, בני המעמד הנמוך לא מכירים את הנימוסים ויוצרים סיטואציות מביכות ומשעשעות. לורל והארדי עשו זאת מצוין בסרטם 100 years more בו שני אסירים נקלעים לסעודה חגיגית ויוקרתית בביתו של מפקד הכלא ומתנהגים בצורה מביכה.
ב"האחים בלוז" המפגש הוא בין תרבות הקאנטרי לבלוז- הרגע בו אמני בלוז נקלעים למועדון קאנטרי הוא גרוטסקי.
גם בסרטי פדינגטון הדב, יש שימוש נרחב באלמנט זה, החל מהשימוש הלא שגרתי של פדינגטון במברשות שיניים בתור מנקי אוזניים, דרך חוסר הבנתו את כללי ההתנהגות בכלא בסרט השני, וכן הלאה.
אצלנו, אפרים קישון השתמש בכלי הזה היטב ב"סלאח שבתי". סלאח התמים מבין ולא מבין כיצד הדברים עובדים כאן, ומייצר סביב כך סיטואציות קומיות רבות כמו למשל דרישתו לקבל "דמי מוהר" עבור ביתו, שמתבטלת לאחר שבנו רוצה להתחתן עם בת הקיבוץ ואז מזכיר הקיבוץ מבקש גם הוא "מוהר"
הכלים
מפגש בין תרבויות טעון מבחינה קומית מכמה סיבות. ראשית יש  בו את עיקרון הפער. פער בין תרבויות שיוצר מצב קומי. לעיתים יש בו גם נקודת מבט ייחודית, כמו הסצנה בסרט האנימציה "מעבר ליער" בה הדביבון מסביר לשאר החיות שמסעדה היא מקום בו בני אדם סוגדים למזון.  יש במפגשים הללו גם סוג של קומדיה של טעויות ואי הבנות. כמו כן יש בקומדיות הללו את התמימות, ואי ההסתגלות החברתית  שמאפיינת טיפוסים קומיים. לא לחינם חלק נכבד מפרקי מיסטר בין בנוי על כך שמיסטר בין לא מציית לכללי התנהגות מקובלים ומסתבך בשל כך.

אתם מוזמנים לכתוב בתגובות את קומדיות מפגשי התרבויות החביבות עליכם.

יום חמישי, 27 ביוני 2019

הבדחן שהועלה לדרגת קדוש. על הסרט "השמן והרזה" של ג'ון ביירד


במילה אחת – מופלא. בשתי מילים מופלא וקסום.

הדמויות שמוצגות בסרט דומות להפליא לתיאור התלמודי (מסכת תענית דף כא) על הבדחנים "בני עולם הבא". התלמוד מספר על רבי יהושע בן לוי שביקש מאליהו הנביא לגלות לו מי בשוק שלפניו אנשים בני עולם הבא. הצביע אליהו הנביא על שני בדחנים. התפלא רבי יהושע, ושאל אותם מה מעשיהם. הם אמרו לו "כשאנו רואים מישהו עצוב אנחנו משמחים אותו, וכן אנחנו משכינים שלום בין אנשים"
התלמוד אם כן מעניק דרגה רוחנית גבוהה לבדחנים (מה שמכונה ביום בטעות ליצנים, יש הבדל, במקרא ובחז"ל ליצן או לץ הוא המלעיג על המצוות).
הסרט השמן והרזה מסתיים בהגעתם של לורל והארדי לאירלנד הדתית. הם מתקבלים באהדה גדולה ופעמוני הכנסיה מדנדנים את מנגינת הנושא של לורל והארדי. שוב, הכרה והוקרה דתית לפועלם של השניים. מלבד הסיפור התלמודי, ביהדות בדחן שזכה להוקרה דתית הוא הרשל'ה מאוסטרופול, שנקבר על יד הבעל שם טוב כהוקרה לפעלו לשמח את הבריות.
סוג הקומדיה
מכיוון שהשיא של הסרט הוא להביא את השניים ובעיקר את לורל לדרגה של אדם רוחני, הסרט מדגיש פן אחד בהומור של הצמד. הפן הזה הוא היכולת שלהם להצחיק מ"כלום" החלפת כובעים, התבלבלות בדלתות, אכילת ביצה בהקשר מצחיק. זהו בהחלט אחד הצדדים הבולטים בקומדיות של לורל והארדי, אבל בנוסף הקומדיות שלהם הצטיינו בהרס רב של מכוניות ובתים, צד שלא זוכה לביטוי בסרט ולא במקרה. הסרט מדגיש את הצד הרוחני של לורל ולא רצה לקלקל אותו עם בדיחות ממזג הרסני.
לורל יצירתי, הוא חי ונושם קומדיה ואינו רואה הפרדה בינה לבין החיים.
גישה שבימינו מאומצת בשתי ידיים על ידי ג'רי סיינפלד.
אך בנוסף לורל הוא מענטש- הוא חבר אמיתי להארדי והוא גם מסוגל לסלוח לו על סוג של בגידה.
סגירת המעגל בהחלט מרגשת, אך מדגישה פן חשוב מאוד- מקומיקאי גדול מצופה להיות אדם בעל גישה חיובית לחיים, שמחת חיים שנשפכת ממנו החוצה ומדביקה את כולם.
כבר הזכרתי שהמזג הזה נשפך מג'רי סיינפלד בכל רגע בתוכניתו "קומיקאים במכוניות שותים קפה" כמו גם הפרגון לקומיקאים אחרים.
ההתייצבות מול המוות
במהלך הסרט לורל והארדי עושים בהצלחה מה שהרבה קומיקאים ניסו ולא הצליחו- התייצבות עם חיוך מול היקנה ואף המוות. הם עטופים באהבת הקהל, באישה תומכת ואוהבת (כל אחת בדרכה) והעיקר הם סגרו את הבור הפתוח שהפריד בינהם. הם מביטים לאחור לפועל ומרגישים שעשו משהו טוב בעולם. אפשר למות עם חיוך. הארדי מתבדח על כך שהם עדיין לא גופות...הפלאשבק שבו הוא נזכר באישה שאומרת "כמה נפלא שאתם עדיין ביחד" נותן לו כוח להמשיך. המסקנה היא שהבדחן השלם יכול להביט בזקנה ואף במוות ללא חשש. כאדם שמילא את ייעודו ושליחותו בעולם- להעלות חיוך על פניהם של אנשים בעולם שבו זו לא תמיד משימה פשוטה.
"ותשחק ליום אחרון"

יום שבת, 18 במאי 2019

מפוליאנה ועד שירה גאולה. על אמונה דתית, אופטימיות, תמימות, וקומדיה


הפוסט הפעם מוקדש ליצירות שאינן קומיות במובן של להחזיק את הבטן מצחוק, הן קומיות במובן העמוק של המילה. קומיות באופטימיות ב"התגברות כוחות החיים" כפי שמגדיר זאת כריסטופר בוקר.
פוליאנה
ראשונה נזכיר את פוליאנה. הילדה הנמרצת והשמחה באופן בלתי רגיל. גיבורת ספרה הקלאסי של אלינור פורטר, פוליאנה מוצאת את השמחה בכל דבר, זהו הרי המשחק שלה "משחק השמחה". אביה איש הדת חיפש ומצא שמונה מאות ציווי שמחה בתנ"ך, והיא ממשיכה בדרכו. השמחה שלה מאותגרת על ידי נכות זמנית, אך זו חולפת והכל טוב. שמחת החיים שלה מדביקה את כל הסובבים, ואף מביאה בסופו של דבר את דודתה להתחתן- סיום רומנטי קלאסי לקומדיה- "התגברות כוחות החיים". לא לחינם ביוון קומדיות היו משוחקות בחגים של אלילי הפריון.
שירה גאולה- ברסלב
כעת סיימתי לקרוא את ספרה של נועה ירון דיין "שירה גאולה" ספר מצוין שהותיר בי רושם עמוק. לא, הגיבורה של ירון דיין אינה ילדה שמחה וקופצנית כמו פוליאנה, נהפוך הוא היא מתחילה מנקודה של כאב שמפרק אותה ושולח אותה למסע בריחה. הברסלבים, הנח - נחים הם השמחים, הם הפוליאנה, הם המקפצים ומדביקים בשמחתם אפילו אותה. השמחה כאן מאותגרת על ידי כאב על אובדן אב אצל שירה גאולה, ועל ידי מפגש עם המוות בהודו אצל בן זוגה (לעתיד) דביר. השמחה והאופטימיות של אהרן- תלמידו של הסבא ישראל אודסר מדביקה גם אותם. שמחה על מה? על כך שאין ייאוש בעולם, על כך שבתוך החושך תמיד תימצא קרן אור שניתן יהיה לטפס עליה ולצאת משאול תחתית. הסבא עצמו כמו גיבור קומי טוב נלחם נגד מגבלות הגוף ובורח ביחד עם תלמידו, בגיל מאה! מבית אבות מכיוון שיש לו עוד הרבה מה לתת לעולם. גם זה מוטיב קומי מובהק שהזכיר לי את הספר "הזקן בן מאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. כוחות החיים מתגברים מעל מגבלות הגוף.
כתביו של רבי נחמן הם שילוב קומי מנצח- שמחה, תקווה אופטימיות וחוסר מוכנות להיכנע לייאוש מחד, ודמויות קומיות ואלמנטים קומיים מפורשים מאידך. "מעשה ממרור" הוא ממש קומדיה של מפגש תרבויות וטעויות, שבעת הבעטלרעס נראים ממש כמו "פריק שאוו" (אהרן מהספר שירה גאולה ממש מזכיר אותם, זקן צולע אבל מגיע לאן שצריך, יותר טוב מכולם) מעשה מביטחון הוא הסיפור האולטמטיבי על כוחה של שמחה ותמימות, ותבואת הישגעון היא קומדיה על הגבולות בין שיגעון לנורמליות וסאטירה על מה שאנו מכנים נורמליות. רבי נחמן תמה- אנו מלאי קנאה, חוסר סיפוק במה שיש לנו, דאגה מדברים שאנו לא יכולים לשנות, ולכל זה אנו קוראים נורמליות?
קפרה כהמשך לרבי נחמן
כבר כתבתי שסרטיו של פרנק קפרה הם בעצם גלגול מודרני של המעשיות של רבי נחמן. גיבור תמים שמתמודד עם עולם ערמומי. בסרט "מר דידס הולך העירה" איש תמים יורש הון עתק ונותן כמעט את כולו לצדקה כי "מה יעשה עם כל כך הרבה כסף" הוא נחשד כמשוגע ובעצם מעורר דיון על גבולות השיגעון. מיהו המשוגע? זה שצובר כסף שלעולם לא יספיק לבזבז, או זה שעוזר לאחרים עם כסף שהוא לא צריך? "אלו חיים נפלאים" היא קומדיה רומנטית על אדם שכמעט מתאבד, עד שמלאך מראה לו כמה חייו מלאים ערך וכמה עליו לשמוח בחלקו, השמחה בחלקך- גם היא קומית וזכתה לכבוד מחודש בסרט "שרק לנצח"
גיבורים דתיים
עד כאן גיבורים דתיים. אלו בכוח האמונה מצליחים לראות את הצד המואר של החיים והעולם. האם גיבור לא דתי מסוגל לעשות זאת? בסרט האוסטרלי "מטוסי נייר" אנו רואים ילד בעל גישה חיובית ומוארת המצליח בכוחה להתמודד עם אבדן אם ועם יריב ספורטיבי מרושע, בכוח גישה המגיעה מהמזרח. שלווה וקבלת הדין.
צריך לומר שרעיונות כאלה מעולם המיינדפולנס הולכים יפה עם יהדות בכלל ועם ברסלב בפרט. קבלת המציאות כמו שהיא, יכולת להכיל כאב לצד שמחה, ראיית הכאב כגל עם עליות וירידות. (בכללי יש הרבה חפיפה, יש גם דברים שפחות בחפיפה, בין מיינדפולנס ליהדות על כך בפוסט נפרד בעז"ה) תפיסות אלו נחשבות אף הן לתפיסות דתיות מזרחיות.
בסרט "אורות הבמה" צ'אפלין ליצן מזדקן מחזיר את שמחת החיים ואת הרצון לחיות על ידי ההבטה בטוב וביפה שבעולם, לרקדנית שאיבדה את התחושה ברגליים, על ידי תופעה פסיכוסומטית שנובעת מייאוש. צ'אפלין בסרט הזה חילוני, אבל כן מתפלל בשעת צרה. תפילה של ספקן, אבל תפילה.
פאץ' אדמס מציע גרסה חילונית הומנית של מציאת היפה ומשובב הנפש בעולם. המסקנה שלי היא שישנן גישות חילוניות שתומכות בתמימות ושמחה פשוטה ותמימה אך זו לא ברירת המחדל. בעיקרון כל זה הולך מצוין עם אמונה.
אני יכול להיתלות באילן גבוה למסקנתי זו, ד"ר ריק הנסון מחבר הספר "מאושרים לתמיד" שמציע את התמימות וקבלת המציאות כמו שהיא כדרך חיים. הגישה שלו נעה בין חילוניות למיינדפולנס אך הוא מביע הערכה לאמונה, וסבור שהיא מועילה לאורח חיים שכזה.
ולסיום עוד משפט שבח לספר "שירה גאולה". המאמינים שבו סובלניים באופן קיצוני.  הם לא כופים את אמונתם אלא מציעים אותה כאופציה, כמתנה עבור דור שבולע ציפרלקס בחבילות.
ירבו כמותם בישראל.
מזכיר לכם להעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שלישי, 22 בינואר 2019

תערוכת ההומור היהודי בבית התפוצות

ככותב בלוג על קומדיות, הייתי חייב את הביקור הזה לעצמי, היום עשיתי זאת וביחד עם תלמידים שזה נתן פרספקטיבה מעניינת על הדור הצעיר.
יצאתי ברגשות מעורבים. התערוכה מעוצבת בצורה נאה, רוב הגדולים נמצאים שם. יש הסבר יפה על "רצועת הבורשט" אותו אזור נופש  יהודי בהרי הקטסקיל בניו יורק, שהצמיח קומיקאים ענקיים כמו ג'רי לואיס מל ברוקס ועוד. חדר ההולוגרמות של הסטנדאפיסטים היה מרשים מאוד. וכן ההתייחסות למעורבות העצומה של יהודים בהומור האמריקני. והפינה של סיינפלד, כמו גם של דני קיי וג'רי לואיס עשויות היטב, עם קטעים באמת נבחרים.
מה הפריע לי?
המידע הוא בגדר קצה קצה המזלג- שאלתי את התלמידים, מי שאין לו ידע מוקדם לא באמת הבין מי זה מי ומה תרומתו וחשיבותו.
ההסבר וההגדרה- מהו הומור יהודי? הומור שנעשה על ידי יהודים. איפה התייחסות לסבל היהודי? לתחושת הנרדפות?
ההומור היידישאי- נוכחותו חלקית ביותר, חסרים הרבה מהגדולים באמת. כגון דז'גאן ושומאכר, אלתר דרויאנוב והעיקר שלום עליכם- איך אפשר לעשות תערוכה על הומור יהודי בלי להזכיר את גדול הסאטיריקנים היידישאים- שלום עליכם. ההומור היידישאי הוא השורש האמיתי של ג'רי לואיס ודני קיי ומל ברוקס, שהם לא רק יוצרים ממוצא יהודי אלא יוצרים יהודיים שבדיחותיהם מלאים בתחושת דחייה ואי השתלבות במיינסטרים. אפילו על הנווד של צ'אפלין אמר שלום עליכם "צ'אפלין האיש אינו יהודי אך הנווד שלו בוודאי יהודי". כמו כן הקביעה כי "הבדחן" של העיירה נדחה על ידי הממסד הרבני והתקבל רק בלית ברירה בוודאי אינה מדוייקת- שמעון דז'יגאן בעצמו דחה אותה וראה את עצמו ממשיך מסורת נשכחת. אווירה זו הייתה נכונה נקודתית  לתחילת המאה העשרים בה להקות כמו "זמרי ברוד" לעגו לחסידים ואדמורים ונוצר קרע, אך במסורות היהודיות היה מקום של כבוד לבדחן- הרשלה מאוסטרופול נקבר כאות כבוד, צמוד לבעל שם טוב.

בהומור הישראלי לא ראיתי את אפרים קישון- וזה היה חסר, מאוד חסר, אולי פספסתי, אבל מקומו של קישון אמור להיות כזה שאי אפשר לפספס. היו חסרים לי גם אדיר מילר שרמזור שלו זכתה להצלחה בינלאומית ושלום אסייג שמייצג את ההומור הישראלי מזרחי  העכשווי (כן, היה מקום של כבוד לסרטי הבורקס)
ברמה הבינלאומית- נשכחו שני קומיקאים חשובים. ארקדי רייקין- הלוא הוא צ'ארלי צ'אפלין של הרוסים. זה שכרושצ'וב היה יושב אצלו בתאטרון וצוחק בקול רם. יהודי בכל רמ"ח ושס"ה ומקור גאווה ליהודי רוסיה.
והיהודי צרפתי ממוצא אלג'ראי - ז'ראר אורי (חורי) שעשה את הקומדיות הטובות ביותר של לואי דה פינס. עלילות רבי ז'קוב, הקאדילאק הלבן, שיגעון גדלות, מבצע תה לשניים ועוד. וברמה העכשווית יש את אוליביה נקש ואריק טולדנו שהם יוצרי קומדיות מרכזיים בצרפת בשנים האחרונות (מחוברים לחיים ועוד)
לסיכום שווה ביקור- אך כדי שהביקור יהיה אפקטיבי צריך להשלים מידע לתלמידים לפני או אחרי.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום רביעי, 26 בדצמבר 2018

מערת האוצר- הצגת הילדים של אנדרדוס

הלכתי היום עם בנותי להצגה "מערת האוצר" הצגת הילדים בכיכובם של חברי אנדרדוס.
אז ככה: התפאורה מרשימה, כנ"ל התאורה. השירים יפים, המשחק מצוין, אין ספק שחברי אנדרדוס עברו אימונים והשתדרגו. הם נעים על הבמה כמקצוענים עם כוריאוגרפיה מצוינת.
אבל, ופה מגיע האבל הגדול- המחזה דל, וחבל, עם הפקה כה מושקעת זו החמצה.
המחזה הוא סוג של עיבוד לעליבבא וארבעים השודדים.
אלא שאת העלילה ניתן לסכם בכמה מילים חבורת שודדים, אחד מתחרט, מלך מושחת, הטהורים או המיטהרים מנצחים. פשטני מידי, אין רגעים דרמטיים גדולים, הכל צפוי מאוד. מבחינה קומית בדיחות שקשורות לערבוב זמנים של אז ועכשיו (הואיפיי בארמון וכו') חוזרות על עצמן יותר מידי, אין סיטואציות קומיות שנונות למעט המשחק עם הדובי שהוא בהחלט שנון.
המסרים החינוכיים מואכלים בכפית ולא נובעים מסיטואציה דרמטית ממשית.
לסיכום: יצאתי בתחושת החמצה. הפקה ברמה גבוהה מאוד, שדרוג יכולות לאנדרדוס. אבל בישראל כמו בישראל התחום שהכי פחות משקיעים בו הוא התסריט או המחזה. מחלה ישראלית ידועה. הגיע הזמן להרפא ממנה, ויפה שעה אחת קודם.
בכל אופן הקטנות שלי התמוגגו .

מזמין אתכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

הפילוסוף הצוחק מנאסר א דין ועד ג'רי סיינפלד


במאה השלוש עשרה, חי בבוכרה פילוסוף מוסלמי סופי בשם נאסר א דין. עד היום באוזבקיסטן, תורכיה ומדינות נוספות, ניצב הפסל של נאסר א דין, רוכב על חמורו כשפניו הפוכות.  בטורקיה ישנו אף פסטיבל בו מעריצי הדמות הקומית, רוכבים הפוך על חמוריהם. כמה גרסאות ישנן לסיפור מדוע רכב כך: גרסה אחת אומרת שהוא אמר "אני והחיה רוצים ללכת בכיוונים מנוגדים, זה סוג של פשרה" יש אומרים שהרכיבה הייתה גזירת השפלה שנגזרה עליו על ידי השליט, אך נאסר א דין דווקא היה מרוצה מהטיול החינמי ברחבי העיר, שאפשר לו לראות היטב את הנוף וליהנות מהרוח.
נאסר א דין הוא הפילוסוף הצוחק. בניגוד לדמותו הקודרת של פילוסוף בדרך כלל, נאסר א דין מייצג את ההשלמה עם המציאות (הפשרה בין האדם לחיה) קבלת דינו של אלוקים וגישה אופטימית לחיים בכלל. כמו הסיפור הידוע שבו נאסר א דין ישב תחת עץ ותמה מדוע אלוקים לא ברא את האבטיחים גם הם על עץ, באותו רגע נפל תפוח על ראשו ונאסר א דין הכריז "אלוקים, הבנתי".
לטעמי ממשיכיו של נאסר א דין הם קודם כל קארל צ'אפק. הסופר הצ'כי הנודע שהיה גם ד"ר לפילוסופיה. צ'אפק שמר על אופטימיות גם בספרו הקודר "המלחמה בסלמנדרות" שהיה משל על הנאציזם, אך רוחו הטובה באה לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים ובספרו "שנת הגנן" שם הוא בעצם מקדים את אמנות הסטנדאפ- מציאה של אי התאמות במציאות הסובבת אותנו, המייצרות מציאות משעשעת. הכלים הם שימוש בחוקי מרפי- מה שאמור להשתבש ישתבש ותמיד ברגע הכי לא מתאים. האנשה של חפצים הסובבים אותנו וייחוס "עויינות" בינם לבין האדם, והרבה גישה חיובית לעולם ולחיים. (הישג לא קטן עבור מי שנרדף אישית על ידי הנאצים בשל התנגדותו החריפה אליהם).
הנאסר א דין של דורנו הוא לטעמי ג'רי סיינפלד.  בסרט הדוקומנטרי על הקמתה של חבורת סיינפלד- ג'רי מספר על כך שרצה לעשות סדרה שבה הוא פשוט מסתובב ברחובות ניו יורק ומוצא דברים מצחיקים. בסרט האנימציה שהוא יצר והשקיע בו רבות "כוורת בסרט" הגיבור הוא בן דמותו של סיינפלד, גיבור שמתבונן בעולם ומוצא בו אי התאמות. לגיבור גישה חיובית לחיים ובסופו של דבר הוא מבין שמאבק לוחמני רק מזיק וכדאי לפתור קונפליטקטים בצורה יותר מרוככת.

בהסתכלות זו התוכנית של סיינפלד "קומיקאים במכוניות שותים קפה" המשודרת בנטפליקס היא סוג של שיא. הוא מראיין קומיקאים בצורה לא שגרתית והם מדברים על החיים. הגישה החיובית של סיינפלד מגיחה מכל דקה בתוכנית הזו. גישתו החיובית לגידול ילדים מול קומיקאי צינית שמטילה בכך ספק. שיחתו הכנה והתומכת עם קומיקאי שחור שהגיע ממשפחה מאוד קשה וכן הלאה. אז נכון שבפרק הראשון סיינפלד מרשה לעצמו הומור עצמי ומכנה את תוכניתו "קומדיה עצלה" אך לאנשים כמוני שמחפשים את הקומיקאי בעל הגישה החיובית- הקומדיה הזו אינה עצלה כלל.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא