יום שלישי, 17 ביולי 2018

תגובה קצרה ונרגשת בעקבות הראיון עם שלמה בראבא

  ראיתי את השיחה של דב אלבוים עם שלמה בראבא ופשוט התרגשתי. מעבר לזה שמושא הערצתי בתור ילד מתחבר לנושאים שמאוד קרובים לליבי (זה כבר קרה בנעוריי, עת בוב דילן ומאיר אריאל התחברו, אי שם בסוף שנות ה80, בוב דילן נפגש אז עם הרבי מיליובאוויטש...)
אני כבלוגר של קומדיה, התרגשתי.
התרגשתי לראות את שלמה בראבא הליצן מתעלה. מתעלה לדרגת הליצן שהתעלה אליה צ'ארלי צ'אפלין, בסרטו  המאוחר "אורות הבמה", שם הוא הופך לליצן זקן שכוחו נשמר על ידי שיודע לראות את הקסם שבחיים וגם מתפלל על ידידתו שאיבדה את הרצון לחיות, ואף מצליח לחיות אותה, עם האופטימיות הילדית שלו.
הזכרתי כמה פעמים את הגמרא במסכת תענית דף כא. שם הגמרא מספרת על "הבדחנים בני עולם הבא" לשאלתו של רבי יהושע מה מעשיכם הם משיבים "אנו משמחים עצובים ומשכינים שלום בין אנשים"
הליצן היהודי הוא הבדחן המעורר את כוחות החיים, המתחבר לעולם, לתפילה, וחובב השלום. בראבא מדבר בראיון על שלום ועל מתינות ועל אופטימיות.
הליצן הזה הלך לאיבוד בעידן המודרני. הדמות הילדית, התמימה, הסקרנית והאופטימית  וכן גם פתטית ושלימזלית של ג'רי לואיס הפסיקה לעבוד אי שם באמצע שנות השישים.
ג'רי לואיס לא ויתר, הוא הפך לטאלנט טלויזזיה, המציא את השירותרום והתמסר לעשיית טוב.
בסוף סרטו "נער השליחויות" סרט מוטרף ללא תסריט- ממש בסגנון בראבא. ג'רי לואיס פוגש איזו בובה. הוא יודע שזה לא אמיתי, בובות אינן מדברות. אך הבובה אומרת לו שאם יזרום עם זה, זה יהיה אמיתי והוא יגיע רחוק.
בראבא! לא אתה השתגעת, העולם השתגע, העולם נתקף בגל של ביקורתיות וציניות. ההומור השתנה, לא לטובה. לא קם יורש לצ'אפלין או ג'רי לואיס. אין שני להם באמונה, בתקווה ובאמפתיה.
אתה בסך הכל מחזיר עטרה ליושנה, חוזר לדמותו התמימה, הילדית והרוצה כל כך להאמין. כמו המוקיון של היינריך בל.
הרשל'ה מאוסטרופול זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב. כאות הוקרה לבדחן היהודי המשמח, האופטימי, זה שמסוגל לקחת לעצמו ולכולנו אתנחתא מקשיי החיים.

המשך בדרכך הייחודית- אתה מגלה את עומק הבדחן –ליצן שבך. ריגשת.
גם אני ניסיתי לתרום את תרומתי, בספר קומי שכתבתי וניסיתי לשבור את "מלחמת התרבות" ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 19 ביוני 2018

דיאגנוזה ימנית, אופטימיות שמאלנית. על הקומדיה מחוברים לחיים


נוסטלגיסט שכמוני, באיחור אופייני לי, (הפעם רק 6 שנים) , ראיתי את הקומדיה הצרפתית המצליחה של אוליביה נקש ואריק טולדנו, "מחוברים לחיים" ראשית ציון- קרוב ל10. זהו ללא ספק אחד הסרטים המשובחים של העשור, אם לא המשובח שבהם. יפה לראות שזכה לפופולריות עצומה,  איכותי כל כך.  רשימה זו תלך בקו של ג'וזף קמבל- מה שמצליח מאוד, כנראה מציף ארכיטיפים שנוגעים להרבה אנשים.
תקציר העלילה
הסרט מספר על דריס, מהגר סנגלי שהתגלגל להיות מטפל של פיליפ, איש עשיר מאוד שנפצע בתאונת צניחה חופשית ונהיה משותק בכל חלקי גופו. כמו סינמה פארדיסו הסרט הוא פילוסופי, פיוטי, ומעורר מחשבה, כך שאם אסכם את העלילה גם אעשה ספוילר וגם לא אצליח להעביר את ייחודיותו. השניים מדברים על החיים. המשמעות לחיים, הרצון לחיות ולהביא ילדים, תשוקה, אכזבה, תרבות ואמנות.
מסורות קומיות
כדרכן של קומדיות צרפתיות משובחות גם מחוברים לחיים ממשיך מסורות קומיות. המפגש בין דריס לפיליפ מזכיר את דון קישוט וסנשו. דון קישוט רוחני "מרחף" וסנשו ארצי מאוד. (בהמשך הסרט היחס משתנה)
דריס הוא סוג של ליצן חצר, זה שמותר לו להיות חצוף אפילו כלפי המלך והמלכה, זה שחושף אמיתות. הוא מרשה לעצמו לפתות אשה בצורה די בוטה, שאינה פוליטקלי קורקט בכלל (אם כי מקבל באלגנטיות את סירובה).
כדרכם של גיבורים קומיים הוא אאוטסיידר, המביט על הסביבה בחיוך לעגני. הוא לועג למוסיקה המעודנת, לאמנות הגבוהה, לאהבה האפלטונית, לשירה ובעצם לכל מה שמקודש בתרבות הצרפתית. הוא דביל (כך שפיליפ מכנה אותו) שמביט על טקסים מהצד ושובר אותם בקול תרועה. הוא שובר את טקס הקונצרט, האופרה, הביקור במוזיאון לאמנות, ארוחה במסעדת גורמה ויום הולדת אריסטוקרטי. גיבור קומי ששובר כל כך הרבה טקסים לא נראה על המסכים מזמנו של צ'ארלי צ'אפלין ב"אורות הכרך"
מסר נוקב
כמו צ'ארלי צ'אפלין ב"זמנים מודרנים" שביחד עם הומור משובח העביר מסרים נוקבים. אוליבייה נקש מעביר כאן מסרים נוקבים ביותר.
פיליפ העשיר, מייצג את אירופה הלבנה, העשירה, השבעה הישנה. אירופה זו גוועת, היא זקנה על כסא גלגלים. היא לא מולידה (זה מורכב, אומר פיליפ אני יכול להוליד אך זה תלוי ברצון) פיליפ מספר על מותה של אהובתו שהכניס אותו לדיכאון. זה מסמל את מותה של האהבה, הזוגיות. בתו של פיליפ מנסה להתאבד כי אהובה שלא ברור אם הוא גבר או אשה (גבר נשי) נוטש אותה. וחוזר אליה רק אחרי איומים של דריס ש"מעמיד אותו במקום" כלומר הגבר מהסוג הישן מעמיד את הגבר מהסוג החדש במקום.
דרכן של קומדיות מאז ומעולם להיות רומנטיות. כריסטופר בוקר מנמק זאת בהיותה של הקומדיה "התגברות כוחות החיים" ואילו כאן דריס לא זוכה ביפהפיה הג'ינג'ית (הג'ינג'יות חשובה מכיוון שהיא מייצגת את התשוקה, את התגברות החיים בקומדיות צרפתיות) הגיבורה היא לסבית ולכן הגיבור לא יזכה בה. התא המשפחתי האירופי מפורק. על כל פנים אלטרנטיבי, המשפחה הקלאסית איננה.
בסופו של הסרט דריס מעורר את כוחות החיים של פיליפ. פיליפ מצליח להתחתן ולהוליד שתי בנות- אבל איפה? במרוקו! לא בצרפת, בצרפת לא מולידים. רק צונחים צניחה חופשית קטלנית.
התקווה
למרות הדיאגנוזה הקשה הנעשית כאמור באמצעות שבירת התבנית הקומית הרומנטית, הסרט הוא קומדיה והוא אופטימי.
אירופה הלבנה גוועת, אבל דריס האפריקני לומד את תרבות אירופה. הוא לומד לצייר, להקשיב למוסיקה והעיקר לכבד את הבחירה הלסבית של היפהפיה.
נראה שאוליביה נקש סבור שאירופה תצליח להצמיח דור של מהגרים שיש בהם מצד אחד כוחות חיים וילודה (לדריס יש המון אחים ואון מהסוג הישן) אך מצד שני המהגרים הללו יתורבתו ויקבלו את ערכי החופש היסודיים הארופים.
יש עקיצה לימין המיוצג בדמות חברו של פיליפ החושש מהמהגר הברברי. הדמות של הימני האירופי, מוצגת בצורה נלעגת. הוא קונה את היצירה של דריס בלי לדעת שזה הוא. אוצרי האמנות תמיד מחפשים את הפראי אך פוחדים ממנו בו זמנית.
החזון הנבואי של נקש את טולדנו- אירופה תצליח להטמיע את ערכיה במהגרים. כוחות החיים יגברו. טוב, זה הרבה יותר נעים מנבואות אפוקליפטיות של הימין הארופי. נקש את טולדנו לא חולקים על הדיאגנוזה של הימין הארופי,  לאירופה הלבנה אין עתיד. הם לא מקבלים רק מרכיב אחד בדיאגנוזה זו. הפסימיות.

האם כוחות החיים אכן יגברו? האם יש לאירופה עתיד של משב רוח נעים על שפת צוק כפי שהסרט מסתיים? ימים יגידו. 
מזכיר לכם להתעניין בספרי ז'בוטינסקיפינת רבי עקיבא

יום חמישי, 14 ביוני 2018

ליצן ההובו חי וקיים

מיהו ליצן ההובו? בסוף המאה ה19 התפתח בקרקסאות בצפון אמריקה סוג של ליצן שנקרא "הובו". זוהי דמות של לא יוצלח, שתמיד לא מצליח לו בעבודות. שלימזל, שלומיאל איך שלא נקרא לזה.
מהו סוד הצלחתו? אם נתבונן בסרט "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין נראה שהתיעוש, הדרישה לעבודה יעילה ופרודוקטיבית הייתה ועודנה מאושיות החברה המודרנית. לא לכולם העסק הזה קל. ליצן ההובו מייצג את האיש שקשה לו להתאים את עצמו לדרישות החברה. הוא מנסה אבל לא הולך. זוהי דמות מעוררת אמפטיה. הנווד של צ'אפלין הוא כזה, הדמויות של לורל והארדי, והלא יוצלח של ג'רי לואיס. נוכל למצוא דמויות מהסוג הזה בקומדיות עד עצם היום הזה. הלא יוצלח שמחליף עבודות בתדירות. שימו לב לדבר הבא. ליצן ההובו גרסת המציאות. סרטון שרץ בוואצאפים על קבלן בטון שהציף בטעות בית בבטון. הוא יצק מדרכה, הדלת נפתחה והבית כולו הוצף בבטון. ממש נרה כסצנה הלקוחה מסרט של לורל והארדי. דרך אגב הוואצאפ מלא בסרטונים של מנופים קורסים (ללא נפגעים) קונסטרוקציות נופלות וכו'.
בסרטים הקלאסיים. הסרט שמבטא טוב יותר מכולם את ליצן ההובו. הוא "the musucal box" סרט שבו לורל והארדי עובדים כמובילים (אחרי שעבדו כמוכרי דגים, נגרים, בנאים מקבצי נדבות, חיילים בלגיון הזרים ומה לא בסרטיהם הקודמים). הם בסך הכל צריכים להוביל פסנתר. אבל אצל לורל והארדי אין דבר פשוט. הרי אחד מעקרונות הליצנות הבסיסיים הוא סיבוך ש פעולות יומיומיות. דרך אגב בסרט הזה ישנה בדיחה שהיא אחד מסיפורי חלם אחד לאחד. נראה אם תזהו (כתבו בתגובות)
ליצן ההובו קיבל מקום של כבוד גם אצלנו בסדרת המערכונים "הפילוסים" בארץ נהדרת. שימו לב למערכון הבא העוסק גם הוא במובילים. בשינוי קל. הפילוסים הם זדוניים, בניגוד ללורל והארדי שממש מנסים אבל לא הולך להם. זה גם ההבדל בין מיסטר בין לנווד של צ'אפלין. מיסטר בין סוציומט. הנווד ממש רוצה להיות בסדר אבל לא הולך לו.
לסיום כרגיל מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שבת, 9 ביוני 2018

אז מה סודו של יובל המבולבל?

בימים אלו מתחוללת סערה תקשורתית סביב יובל המבולבל, אין ספק שאני משוחד, יובל הוא אוהד חב"ד שנרתם לעזור להתהלוכות ל"ג בעומר מכל הלב, הוא איש חסד ויהודי חם. וכן ,אני מחבב אותו מאוד.
ראשית אני מאחל לו שיצא במהרה מכל הסיפור ושיימצא נקי.
פוסט זה מוקדש לאפיוניו כקומיקאי, מהו סודו?
ישבתי וצפיתי בכמה תוכניות של יובל המבולבל, המועדון של יובל, מר עגבניה ועוד.
ארגז הכלים הקומי של יובל עמוק, הוא משתמש באמצעים רבים ומגוונים המתכתבים עם הקומדיות הקלאסיות. לכן ניסיון להציגו כאמן שטחי ,הוא פשוט לא נכון עובדתית. שמח כן, שטותניק ופרצופן כן, אבל במובן החיובי של המילה. מראהו גרוטסקי והוא לא מהסס לצחוק על עצמו ועל הקרחת שלו.
חוסר ביקורתיות
הזכרתי כמה פעמים כאן בבלוג, את ההשקה בין עקרונות החשיבה היצירתית לבין הקומדיה. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר הוא סיעור מוחות, שאינו פוסל שום אפשרות, כל רעיון שעולה על הדעת מקבל במה, אחר כך נבחן אותו לעומקו, אבל ראשית סיעור מוחות פרוע. אין ספק שמוחו של יובל קודח ופרוע, הוא ממציא חרוזי נונסנס במהירות, הוא עושה קישורים בין דברים שלכאורה אין בינהם קשר וגם זה חלק מהותי בחשיבה היצירתית. החרוזים והקישורים שלו מזכירים את השטוזים של דתיה בן דור- וממשיכות דרכה חרוזים כמו "פעם חיפושית עבדה בקופה ראשית" לנו זה נשמע שטות, אבל יש כאן חשיבה מסתעפת וקישור בין שני דברים שאין בינהם קשר באמצעות הדמיון הצלילי. הססמא של יובל כדי לעבור לעולם הקסום אינה בנאלית היא שטותניקים אחת שתיים שלוש חומוס (או שקשוקה) על הראש. יש כאן שבירה וסוג של פארודיה על סיפורי הכניסה לעולם קסום.
בדור שבו כבר מגיל הגן אנו מאובחנים ונתונים תחת ביקורת, דמות כמו זו של יובל שמקבל ומכיל כל אחד כמו שהוא, שמרשה ומאפשר לכל שטות לצוץ בלי להשתיק או לבקר, נחוצה ביותר, ולכן זוכה להצלחה כה מסחררת. ישנם הרבה תאורטיקנים שהלכו בדרכו של ג'וזף קמבל וטענו שכמעט כל יצירה מצליחה קופתית יושבת על צרכים אנושיים בסיסיים (מודעים או לא) . הצורך להשתחרר מביקורת, להיות חופשי, לעשות טעויות ושימשיכו לאהוב אותי, הוא צורך בסיסי ולא רק של ילדים.
חולשות של ילדים
ג'ים הנסון אמר פעם בראיון שהדרך להצליח בתוכניות ילדים היא לתת לדמויות שלך תכונות של ילדים. מר עגבניה הוא שלומיאל, דברים נופלים לו, אבל בסוף זה מצליח- גורם הזדהות לילדים עם קשיים מוטוריים. הטעויות של יובל בדיבור, שכחתו מה רצה להגיד, הבלבולים שלו בלבישת בגדים, כל אלו חולשות של ילדים וילדים מזדהים איתם עמוקות. יובל מתנהג כמו ילד, הוא שותה שוקו ודווקא חם, הוא נעלב בקלות וזקוק כל המן לגילויי חיבה.
אמפתיה
כמו הקומיקאים הקלאסיים. (צ'אפלין, לורל והארדי, ג'רי לואיס) יובל הוא שלימזל שמנסה לעזור אבל לא כל כך הולך לו (עד שבסוף זה מסתדר איכשהו). העלילה צפויה. צצה בעיה מר עגבניה נרתם לעזרה, ומצליח ביותר מזל משכל. אצל ילדים תבנית שקופה וידועה אינה חסרון, אלא משרה עליהם תחושת ביטחון.
ארגז כלים קומי רחב
פתק שמזכיר פתק שמזכיר פתק ובסוף שכחתי, הגדלה והקטנה של אובייקטים ואנשים, שלומיאליות, בעיות שנפתרות ביותר מזל משכל, קומדיה של טעויות, יכולת לרקוד באמת וגם לעשות צחוק מהריקוד כאילו אינו יודע לרקוד. אלו אמצעים קומיים שזיהיתי בשתי תוכניות של עשר דקות כל אחת, כך שניתן בהחלט לומר, ארגז הכלים הקומי של יובל עשיר. הוא לא כותב לבד, יש לו צוות איתו, אבל זה עובד. זה הומור פשוט ובריא לכל המשפחה.
אז למה הברנז'ה לא אוהבת
התשובה במילה אחת- ביקורתיות. יובל הוא ההיפך מהמילה הזו, הוא שטותניק, הוא אנטי ביקורת, הוא אומר ועושה כל שעולה על רוחו.
באמצע שנות השישים הסרטים של ג'רי לואיס הפסיקו להצליח. זו בדיוק התקופה שהתחיל תהליך של אקדמיזציה של הקולנוע- הכנסת ביקורתיות אקדמית לעולם הקולנוע. מה שעשה טוב לדרמה עשה רע לקומדיה. הקומיקאים הגדולים היו ספונטינים. באסטר קיטון, צ'אפלין וגם ג'רי לואיס בחלק מסרטיו עבדו ללא תסריט, הם בנו סצנה קומית וביצעו אותה עד שהייתה מספיק מצחיקה. בעידן הביקורת אף אחד לא מעיז לעבוד ככה. ג'רי לואיס אמר שמבקרים לא מבינים קומדיה והוא צדק, כמה שהוא צדק. אריה זקס דיבר על "מותו של הלץ" על דיכויו של הלץ הפרוע בסגנון מיסטר פאנץ' הבריטי בתרבות המערבית. (הייתי בהופעה של פאנץ' וג'ודי בחולון, אנשים יצאו באמצע כי זה לא חינוכי) אריה זקס גם אמר עוד משהו בהקשר הזה, משהו שמסתמן כנבואי- "כשמדכאים את הלץ מקבלים קפקא." גם האימה וגם הקומדיה הן הזייה. המוח הוזה- ואם לא נותנים לו להזות "בטריפ טוב" הוא הוזה בטריפ רע. אנחנו דור של ביקורת, דור שהפך את הליצנים לאימה (הליצנים הרוצחים) דור שמאבחן ילדים מגיל אפס, שמעריץ את האדם הספונטני והיצירתי הפרוע (מפתחי האפליקציות) אך  גם חושש ממנו בו זמנית (אז למה אין לו תואר...)

מי שקורא את הפוסטים בבלוג הזה מכיר את המדד שלי לקומדיות, נקיות, לא וולגאריות ועם אמצעים קומיים עשירים ומגוונים. יובל ממוקם במקום גבוה בסולם שלי.

בהצלחה יובל, מקווה שתוכל להמשיך הלאה כי אנחנו זקוקים לאנשים כמוך.

מזכיר לכם התעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שבת, 26 במאי 2018

חשיבה יצירתית וקומדיה- בעקבות ספרו של נועם מנלה

בימים אלו אני קורא את ספרו המצוין של נועם מנלה "הקוד היצירתי". ספר כתוב היטב, רהוט ומעניין. בפרקים הראשונים מנלה מדבר על אחד מיסודות הקומדיה שהוא גם יסוד הקריאטיב היצירתי של עולם הפרסום. חיבור בין שני עולמות תוכן.
נתחיל עם משהו ילדותי. ילד רוכב על מטאטא ומדמה שרוכב על סוס. למבוגר קשה לעשות חיבורים כאלה. לקומיקאים קל. בהקשר הזה אני תמיד נזכר במערכון השנון שפרסם שלום אסייג בדף הפייסבוק שלו במהלך מבצע "צוק איתן." תוכנו של המערכון היה כך. אסייג ציין שהחמאס הבטיחו לירות טילים בשעה 7. ואז אסייג חייג כביכול "למוקד החמאס" ואמר הלו מוקד חמאס? אמרתם טילים ב7, שבע לא מתאים לי, אני לוקח את הילדה מהחוג, אפשר שבע וחצי?" בכך אסייג חיבר בעצם את עולם הטרור עם עולם של הזמנת טכנאי ויצר צחוק מפיג מתח.
חיבורים לא שגרתיים בקומדיה קלאסית
אצל הקומיקאים הקלאסיים ראינו קודם כל אובייקטים שלא נמצאים במקומם הרגיל, כמו הסצנה הארוכה והנפלאה שבה באסטר קיטון מוביל עדר בקר בתוך רחוב עמוס חנויות. (רעיון שהועתק בסצנת מרדף המכוניות בתוך קניון ב"האחים בלוז", ובמרדף אחר החיה בקניון בסרט "אוקג'ה")

עוד דמות ופעולה שנמצאים ממש לא במקומם הרגיל יש בסרט "מרי פופינס" יש שם בשכונה איזה גנרל מחיל הים שבכל יום בשעה 8 יורה בתותח כמו שהיה נוהג לעשות בעת שירותו בחיל הים. כמובן שהסטת המנהג הזה לשכונה שלווה בלונדון יוצרת סיטואציה קומית.


וכמובן כמו שמנלה מציין. האמן בה הידיעה של חיבורים לא שגרתיים הוא צ'ארלי צ'אפלין. בהנער צ'אפלין הופך משפך של גינה לבקבוק תינוק, ב"יום המשכורת "הוא משתמש במקדחה כדי להכניס נקנקיה לכיכר לחם קשה, אבל שיא השיאים היא הסצנה מ"הבהלה לזהב" בה צ'אפלין אוכל נעל, ולא רק שהוא אוכל את הנעל הוא מתייחס לשרוך כמו לספגטי ולמסמרים כמו עצמות של עוף
משהו מקומם בספר
למרות ואולי דווקא בגלל היותו של הספר "הקוד היצירתי" ספר מצוין, יש בו משהו מקומם. היצירתיות בסגנון צ'אפלין או קיטון היא לב ליבה של הקומדיה. צ'אפלין הוא האמן שמוצא את היפה ומשובב הנפש בעולם. אסייג משתמש ביצירתיות להפגת מתח במלחמה וכן הלאה. לקחת את העיקרון הפיוטי הזה ולרתום אותו לעוד כמה דולרים בשורת הרווח בעיניי זה מקומם, אבל זה העולם שאנו חיים בו.

פוסט זה הוא בהמשך לפוסט שהעליתי ארגז הכלים הקומי

מזכיר לכם להתעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום ראשון, 22 באפריל 2018

געגועים לעולם ישן על דז'יגאן ושומכר המאסטרים של ההומור היידי.


ישראל שומאכר ושמעון דז'גאן היו צמד קומיקאים מלודז' שבפולין, הם עברו את השואה, את הקומוניסטים ברוסיה ועלו לארץ. כאן התמודדו עם האיסור להופיע ביידיש ובערבית של בן גוריון. עם התנכלויות מצד הרשויות שהתבטאו, כך נראה מהמערכונים, בהתנכלויות מצד רשויות המס.
 על הומור יהודי משובח בעקבות ספרו החדש של דייגו רוטמן-"הבמה כבית ארעי" בפוסט הבא.
הומור יהודי
דז'גאן ושומאכר היו בקיאים היטב בכלים הקומיים. היו להם גם יכולות חזקות בתחום השירה והחיקוי. כשדז'יגאן חיקה את גולדה מאיר- הוא נכנס לאולם והיה שקט, אנשים היו בטוחים בתחילה שגולדה באמת הגיעה לאולם.
ההומור שלהם היה הומור יהודי של חלשים, של נרדפים, יחד עם זאת הייתה בו סאטירה עוקצנית. כשאתה קורא את המערכונים שלהם אתה מבין מהיכן התפתח הסגנון של דני קיי ואפילו ג'רי לואיס. דוגמא להומור של נרדפים: הם עשו מערכון על עולה חדש מרוסיה שמתלונן שבמדינת ישראל ממש משעמם. אם נוקשים לך בדלת בלילה, זה סתם שכן נודניק ולא משהו מסעיר כמו ק.ג.ב. אתה פשוט הולך וקונה לחם בלי תור וכו' כלומר בטכניקת ההיפוך והאבסורד הם נזכרים "בצרות- צורעס" שהם עברו. בשלב מוקדם בקריירה שלהם הם הגדירו את עצמם כשילוב של צ'ארלי צ'אפלין והרשל'ה מאוסטרופול- כלומר שילוב של הומור של נרדפים, מסכנים, עם הומור יהודי. באחד המונולוגים שלו טען דז'יגאן שהוא בדחן החתונות היהודי שנשכח. חידוש למסורת יהודית עתיקה. התפקיד היחיד בחתונה שנשכח. רב יש, תזמורת יש, חתן וכלה יש- רק הבדחן נשכח. בתוכנית טלויזיה שלו בטלוויזיה הישראלית אמר דז'יגאן- הומור הוא התרופה היהודית לכל הצרות היהודיות"
פסגת יצירתם- הדיבוק החדש
בראשית ימיו של תאטרון הבימה- ההצגה המצליחה ביותר שלו הייתה "הדיבוק" מחזה של ש. אנסקי שרקח אותו מתוך סיפורי דיבוק שקיבץ מיהודי מזרח אירופה. המחזה סימל את המעבר מעולם מיסטי לעולם רציונלי.
דז'יגאן ושומאכר עשו פארודיה- סאטירה שנקראה "הדיבוק החדש" במחזה הזה. הצדיק שאמור להוציא את הדיבוק הוא "דודל מפולונסק" (דוד בן גוריון) הבחורה שנכנס בה הדיבוק היא "מדינהל'ה" (מדינת ישראל) והדיבוק הוא יהודי ישן גלותי.
הטכניקה הסאטירית היא חיבור בין שני עולמות תוכן מנוגדים. העולם החסידי המאמין אמונה מוחלטת בצדיק, והעולם הפוליטי הישראלי שהוא כביכול רציונאלי, אך בעצם מתנהג בדיוק כמו העולם החסידי- מאמין אמונה עיוורת במנהיג חזק.
המסר הוא מסר שמצינו אצל עוד כותבים מראשית המדינה- געגועים לעולם הישן והבטחה שהוא עוד יחזור, הוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.
יצחק דמיאל שכתב את "חנהל'ה ושמלת השבת" מתאר את היהודי הזקן עם שק הפחמים שפוגש את הילדה הישראלית- העולם הישן והעולם החדש. יצחק דמיאל בעצמו עבר תהליך של התקרבות לדת בסיועו של הרבי מיליובאוויטש.  
האם שמעון דז'יגאן בעצם חזה את תנועת גלי הצמא ליהדות שעתידים לשטוף את מדינת ישראל? נראה שכן. הוא חזה שהעולם הישן עוד יאמר את דברו, למרות נסיונות דחיקתו (דיבוק נולד מהדחקות) על ידי העולם החדש.
כמו הסאטיריקאנים הגדולים באמת דז'יגאן חשף אמיתות מוסתרות.
השפעות
אפרים קישון כתב לדז'יגאן ושומאכר ושכתב חלק מהמערכונים בהמשך לגשש החיוור. מערכון הברז של דז'גאן למשל מזכיר מאוד את מערכון המוסך של הגשש. (עזוב הכל סגור איתו חשבון...) זהו מערכון על בעל מקצוע שלא מסוגל לנקו במחיר על עבודתו מול בעל בית קשוח.
דז'יגאן והרבי מליובאוויטש
מתוך הצמד דז'גאן ושומאכר, דז'יגאן היה מבית יותר מסורתי, במחזות שלו ניכר החיבור ליהדות.

 כמו בסרט "אורות הבמה" של צ'אפלי, המתאר קומיקאי זקן שמתמוטט לקראת מותו על הבמה, גם שמעון דז'יגאן התמוטט על הבמה ב1980. בשבת אחרי פטירתו, הרבי מליובאוויטש דיבר על "שני הבדחנים בני עולם הבא" המוזכרים בתלמוד במסכת תענית- חסידים פירשו זאת כעין הספד ואות הוקרה לפועלו של דז'גאן- קומיקאי שזכה להוקרה ממנהיג יהודי ענק באמת לא היה מימי הרשל'ה מאוסטרופול.

יום שישי, 23 במרץ 2018

ליצנות הקרקס המודרנית והקשר שלה ליהדות


שורשיה- שורשיה של ליצנות הקרקס המודרנית בדמויות מוקיונים ובופונים מהקרקס היווני והרומי, וכן מדמויות הליצנים (זאני) בקומדיה דל ארטה האיטלקית. אך ישנו הבדל, בעוד הליצנים ביוון ורומא נהגו לנבל את פיהם בקללות עסיסיות ובדברי חוצפה ושבירת גבולות וטאבו, ליצני הקרקס יצרו הומור נקי המבוסס על הגזמות (בגדים ענקיים, מברשת שיניים ענקית וכו') וכן על "סיבוך" של פעולות יומיומיות. העיקרון הליצני הזה, התגלגל לסרטיהם של  לורל והארדי- כל חבישת כובע נהפכת ל"סיפור" כנ" כל פתיחה או סגירה של דלת. מאידך גיסא הליצנים הכניסו לסדר היומיום פעולות לא רגילות, מה שהתגלחגל לאכילת נעל אצל צ'אפלין או הדלקת אש באמצעות אצבע צרידה אצל לורל והארדי וג'רי לואיס.
ההתחלה- התחלת הליצנות המודרנית נחשבת ארוע שהתרחש ב1768 בבית ספר לרכיבה של פרד אסטל בלונדון. מספרים שפרד רכב על סוסו ואז החליק וכמעט נפל, הפעולה גררה צחוקים רמים בקהל. פרד החליט להפוך זאת לחלק מהמופע וכך נולד ז'אנר של אמנים שמציגים מישהו שכאילו מועד, מחליק וכדומה ומתקן את עצמו ברגע האחרון. כמובן שצריך מיומנות גבוהה על מנת לבצע אקט שכזה. ג'רי לואיס מבצע סוג של ריקוד שכביכול יוצא משליטה בסרטו "סינדרפלה". בהמשך בתחילת המאה ה19 היה את הליצן הלונדוני ג'וזף גרימלדי, הדמות שיצר כונתה ג'ואי והיא ההשראה לליצן ג'ואי במופעי הבובות של פאנץ' וג'ודי – ג'ואי הוא הליצן הטוב בניגוד למיסטר פאנץ' הליצן התעלולן.
המשמעות היהודית- היהדות מוקירה את הבדחנות ומוקיעה את הליצנות. ההבדל כפי שכבר כתבתי בעבר הלץ- מלעיג על המצוות או על היהודים "פלישתים לצים היו" הבדחן – מציג סיטואציה קומית "טהורה"
החוקרת דניאלה קידר- כתבה אבחנה מעניינת. יש הומור שמפעיל את החלקים היצירתיים והלא תוקפנים במוח וישנו הומור שדווקא מפעיל את החלקים התוקפניים שבמוח- כך התגלה בסריקות מוח. על הומור תוקפני דיבר פרויד בזמנו וכולנו יודעים היום את התוצאות הרות האסון של "שיימינג"
הליצנות המודרנית בעיניי היא קו פרשת המים בו הלץ הפך להיות בדחן.
ג'גאו ושומאכר שני בדחני היידיש הגדולים ראו את עצמםן כשילוב של הרשל'ה מאוסטרופול וצ'ארלי צ'אפלין. – הליצן העצוב ומעורר האמפתיה יחד עם הבדחן היהודי שמוצא את המשעשע בתוך יום יום אפרפר.
לצערנו בימינו יש מגמה הפוכה של החזרת ההומור לתוקפנות וולגאריות- מגמה זו מתוארת היטב ובנימה ביקורתית, בספרו של דוד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר"
מילדותי יש לי חיבה להומור הליצני- כשהתבגרתי ובחנתי את מקורות חז"ל הבנתי שהאינטואיציה שלי בכיוון הנכון. לכן כשהכנתי קטעי ליצנות "קלאסיים" לפרקים החדשים של רכבת המצוות. קטעים שיש בהם הגזמה וסיבוך של פעולות יומיומיות, ליתר דיוק מצוות יומיומיות, זה היה בשבילי סגירת מעגל והגשמת חלום.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא