יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

הפילוסוף הצוחק מנאסר א דין ועד ג'רי סיינפלד


במאה השלוש עשרה, חי בבוכרה פילוסוף מוסלמי סופי בשם נאסר א דין. עד היום באוזבקיסטן, תורכיה ומדינות נוספות, ניצב הפסל של נאסר א דין, רוכב על חמורו כשפניו הפוכות.  בטורקיה ישנו אף פסטיבל בו מעריצי הדמות הקומית, רוכבים הפוך על חמוריהם. כמה גרסאות ישנן לסיפור מדוע רכב כך: גרסה אחת אומרת שהוא אמר "אני והחיה רוצים ללכת בכיוונים מנוגדים, זה סוג של פשרה" יש אומרים שהרכיבה הייתה גזירת השפלה שנגזרה עליו על ידי השליט, אך נאסר א דין דווקא היה מרוצה מהטיול החינמי ברחבי העיר, שאפשר לו לראות היטב את הנוף וליהנות מהרוח.
נאסר א דין הוא הפילוסוף הצוחק. בניגוד לדמותו הקודרת של פילוסוף בדרך כלל, נאסר א דין מייצג את ההשלמה עם המציאות (הפשרה בין האדם לחיה) קבלת דינו של אלוקים וגישה אופטימית לחיים בכלל. כמו הסיפור הידוע שבו נאסר א דין ישב תחת עץ ותמה מדוע אלוקים לא ברא את האבטיחים גם הם על עץ, באותו רגע נפל תפוח על ראשו ונאסר א דין הכריז "אלוקים, הבנתי".
לטעמי ממשיכיו של נאסר א דין הם קודם כל קארל צ'אפק. הסופר הצ'כי הנודע שהיה גם ד"ר לפילוסופיה. צ'אפק שמר על אופטימיות גם בספרו הקודר "המלחמה בסלמנדרות" שהיה משל על הנאציזם, אך רוחו הטובה באה לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים ובספרו "שנת הגנן" שם הוא בעצם מקדים את אמנות הסטנדאפ- מציאה של אי התאמות במציאות הסובבת אותנו, המייצרות מציאות משעשעת. הכלים הם שימוש בחוקי מרפי- מה שאמור להשתבש ישתבש ותמיד ברגע הכי לא מתאים. האנשה של חפצים הסובבים אותנו וייחוס "עויינות" בינם לבין האדם, והרבה גישה חיובית לעולם ולחיים. (הישג לא קטן עבור מי שנרדף אישית על ידי הנאצים בשל התנגדותו החריפה אליהם).
הנאסר א דין של דורנו הוא לטעמי ג'רי סיינפלד.  בסרט הדוקומנטרי על הקמתה של חבורת סיינפלד- ג'רי מספר על כך שרצה לעשות סדרה שבה הוא פשוט מסתובב ברחובות ניו יורק ומוצא דברים מצחיקים. בסרט האנימציה שהוא יצר והשקיע בו רבות "כוורת בסרט" הגיבור הוא בן דמותו של סיינפלד, גיבור שמתבונן בעולם ומוצא בו אי התאמות. לגיבור גישה חיובית לחיים ובסופו של דבר הוא מבין שמאבק לוחמני רק מזיק וכדאי לפתור קונפליטקטים בצורה יותר מרוככת.

בהסתכלות זו התוכנית של סיינפלד "קומיקאים במכוניות שותים קפה" המשודרת בנטפליקס היא סוג של שיא. הוא מראיין קומיקאים בצורה לא שגרתית והם מדברים על החיים. הגישה החיובית של סיינפלד מגיחה מכל דקה בתוכנית הזו. גישתו החיובית לגידול ילדים מול קומיקאי צינית שמטילה בכך ספק. שיחתו הכנה והתומכת עם קומיקאי שחור שהגיע ממשפחה מאוד קשה וכן הלאה. אז נכון שבפרק הראשון סיינפלד מרשה לעצמו הומור עצמי ומכנה את תוכניתו "קומדיה עצלה" אך לאנשים כמוני שמחפשים את הקומיקאי בעל הגישה החיובית- הקומדיה הזו אינה עצלה כלל.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

השבוע של- אדם סנדלר משקף בהומור את מצב המשפחה היהודית 2018

ראיתי את הסרט החדש של אדם סנדלר "השבוע של" בהפקת נטפליקס. בפוסט זה אתייחס לכמה היבטים שלו. מבחינת איכות הקומדיה, היבטים תרבותיים, יהודיים ודתיים (ודירוג צניעות).
איכות הקומדיה
מדובר בקומדיה משובחת ביותר. מזמן לא צחקתי כל כך הרבה בקול רם. ומזמן לא ראיתי שימוש באמצעים קומיים מגוונים כל כך בסרט עכשווי. הסרט מספר על שני מחותנים יהודי (אדם סנדלר בתפקיד מר לוסטיג) ושחור (כריס רוק) היהודי הוא טוב לב, אבל עני, השחור אדם שהיה אטום לילדיו אבל יש לו הרבה כסף. השאלה שהסרט שואל- מה יותר חשוב לתת לילדים. חום ומשפחתיות או כסף?
שבירת טקס- כבר כתבתי בעבר שקומדיות איכותיות שוברות טקסים. כלומר מציגות טקסים המוכרים לכולנו בצורה נלעגת ופתטית. הסרט הזה שובר כל טקס אפשרי. חתונה, לוויה, משחק בייסבול, טקס הוקרה לווטרנים, טקס פרידה מאב לפני מותו ועוד ועוד...
שקרים- יש בסרט שימוש יפה בשקרים, גיבור שמשקר כל הזמן שקרים קטנים, אך כוונותיו טובות, הוא מלא אמפתיה ואנו מזדהים איתו
פתטיות של דמויות- הגיבור ואשתו הם אנשים פתטיים, הם רבים כל הזמן מריבות קולניות, הם משקרים שקרים קטנים. הם מעגלים פינות, ובעיקר מנסים כל הזמן לחסוך כסף. ובן הדוד של הגיבור הוא בכלל "טיפוס" שקרן פתולוגי וניהליסט שהזכיר לי את הטיפוסים מ"יהודי טוב" של האחים כהן. אם כבר מזכירים קומדיות יהודיות, אדם סנדלר שהתעלה על עצמו בסרט הזה, הזכיר לי את ג'רי לואיס במיוחד בסרט "נער השליחויות" ולא רק בגלל העיסוק בבית מלון אמריקני (במקרה הזה עממי, כל מי שטייל בארצות הברית מכיר את המוטלים הללו עם העובדים ממוצא הודי או אסייאתי)

המשמעות היהודית והמשפחתית
רבי נחמן מברסלב אמר "אם אתה מגיע לאומה ואינך יודע מי הם ומה הם לך תראה את הקומדיות שלהם" הקומדיות הן השיקוף הנאמן ביותר של המציאות. בסרט אנו נחשפים למשפחה יהודית שאין לה שום בעיה עם כך שביתם נישאת לאינו יהודי. בעוד שדור ההורים, שחור היה נשוי לשחורה ויהודי ליהודיה, אצל הדור הצעיר כולם מתערבבים. בסוף הסרט האסיאתית מתאהבת בלבן וכן הלאה. זו המציאות כיום בארצות הברית החילונית. נאהב את זה או לא. זה מה יש.
הטקסים היהודיים הרפורמיים בסרט הם נלעגים. החל מההלוויה של סימור – גיבור המלחמה המדומה שבה כולם נרדמים ונוחרים, וגם החתונה עצמה נראית ללא הוד והדר דתיים או אמונה משמעותית במשהו. סצנות אלו מחזקות טענה ישנה שלי קח טקס דתי- תוציא ממנו את האמונה הלוהטת וקבלת טקס מגוחך. תארו לעצמכם אדם שרואה יהודי המניח שתי קוביות שחורות על עצמו- בלי ההקשר האמוני- זה נראה קריפי.
אדם סנדלר משקף לרפורמים את מה שהאורתודוכסים בקושי מעיזים לומר- הטקסים שלכם נלעגים.
בעיני סנדלר היהודי האמריקני הממוצע כיום הוא מתבולל- האמונה שלו רופפת מאוד. מה כן נשאר? טוב הלב היהודי. הפתיחות, ההכלה, והמשפחתיות.
אכן המשפחה היהודית והמשפחה בכלל מאותגרות כיום בעידן המתירני.
וזו הסיבה שאני כותב על סרט שלא עומד בסטנדרטי הצניעות שלי- מכיוון שהעיסוק במתירנות הוא מהותי בסרט- איפה עומדת המשפחה בעידן של מתירנות? (אכן כשאומרים לצופה דתי מסיבת רווקים, הוא מחזיק את השלט בכוננות דילוג וגם מממש אותה...)
אדם סנדלר שר שיר אהבה למשפחה היהודית 2018. כן היא פתטית, האמונה שלה לא מספיק חזקה, ההורים רבים אבל לא ברצינות...(הילד שואל הם יתרגשו? ובן דודו עונה לו – הם אף פעם לא מתגרשים) אבל הם אמפטים, הם קן חם שקולט לתוכו גם נער במשבר נפשי וגם סבא נכה לגמרי. וכשהחתונה התקיימה בסוף בבית- המחותן אומר "מתי תהיה הזדמנות כזו לכל המשפחה להיות ביחד..."

היהודי של אדם סנדלר 2018 מנצח את הכסף שאף פעם לא מספיק, את הפתטיות, את המריבות הקטנות ואת המתירנות. לנו רק נותר לבכות על ההתבוללות של היהודי האמריקני שאינו דתי, שנראית בסרט בלתי נמנעת. (אם לא לוקחים את חב"ד בחשבון...)

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

הרשי. רשמי ביקור במפעל השוקולד בפנסילבניה ארה"ב

יום שני, 6 באוגוסט 2018

בהתחלה קפרה, בהמשך דון קישוט ובסוף צ'אפלין- ביקורת אוהדת לסרט הבלתי רשמיים


סוף כל סוף, אני כותב על דרמה קומית בזמן אמת. (אבל גם זה על סרט נוסטלגי) בפוסט זה אתייחס לסרט המצוין "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. נכתבו על הסרט כמה ביקורות, רובן אוהדות. אני אתייחס לסרט מזווית של בלוג קומדיה

בהתחלה פרנק קפרה, אחר כך דון קישוט ולבסוף צ'ארלי צ'אפלין
ההקרנה בה צפיתי בסרט היה ארוע לבוגרי בית הספר מעלה (גם אני בוגר) בסוף הארוע אלירן מלכה נכנס, לקול תשואות הקהל. הקהל צחק בהרבה רגעים בסרט. אלירן חילק את הסרט לשלושה חלקים עד דקה שישים- קומדיה על גבול הבורקס, עד הסוף כמעט דרמה, וה3 דקות האחרונות- עניין בפני עצמו. הדבק המאחד סוגים שונים אלו- דמותו הייחודית של הגיבור יעקב כהן.
לדעתי כמי שחוקר קומדיות, שלושת החלקים הם קומדיה, כאשר בכל אחד מהם הדמות הקומית מתעלה. ואני אסביר.
בחלק הראשון אנו נחשפים לאדם תמים וכואב. ביתו נזרקה מהסמינר החרדי בה לומדת, ללא סיבה (מי שהגיב וחושב שזה לא מציאותי , לא מכיר כלל את עולם הסמינרים החרדיים- ואני מכיר היטב, עשיתי סרט נשים עם בנות סמינר ספרדי) יעקב הגיבור מזכיר מאוד את גיבור הסרט "מר סמית הולך לוושינגטון" של פרנק קפרה. (אי שם בשנות ה40) הגיבור של קפרה, הוא לא חיה חברתית, הוא לא מכיר את הקודים של הפוליטיקה, אך הוא אידיאליסט מאוד וחלמן. כמוהו יעקב שלנו, לא בקי בנבכי הפוליטיקה, תמים עד כדי הצחקה, לבוש ברישול שכבר מגיע לרמה קומית. כל קומיקאי מתחיל יודע שעיצוב דמות קומית מתחיל באיזה באג בלבוש. אצל צ'אפלין בגדים לא לפי המידה, אצל צ'יקו מרקס כובע טמבל וכן הלאה, אצל יעקב כהן. בגדים מרושלים, אנאכרוניסטים. הנרי ברגסון בספרו "הצחוק" דיבר על בגדים שיצאו מהאופנה כמאפיין קומי, ככל שהבגדים לא מתאימים לסיטואציה של כוכב פוליטי עולה הם נהיים יותר מגוחכים- קומיים.
בחלק השני- אנו נחשפים לדון קישוט וסנשו- או שמותיהם בסרט- יעקב ויגאל. יעקב אידיאליסט, חולמני, מנותק מהמציאות הפוליטית. יגאל- ארצי שניתן לפתות בקלות בכסף. דון קישוט נידון תמיד להפסיד. המלחמות שלו אבודות מראש. ניצחונו הוא ביכולת שלנו ללמוד משהו על הטבע האנושי החלקלק שלא יכול להכיל דמויות דון קישוטיות.
בחלק השלישי- הגיבור שמח בנצחונה של ש"ס למרות הנישול הבוטה שלו. גם זה מאפיין קומי של דמויות נעלות מאוד. דמויות שמסוגלות לאפשר לאחרים לזכות בתהילה ובלבד שיתרבה השלום וטוב הלב בעולם. כן, יעקב הוא רודף שלום, מנסה בכל כוחו לא להגיב באלימות לפרובוקציות האשכנזיות נגדו. גם זה מוטיב של דמויות קומיות נעלות. (צ'אפלין עשה שני סרטים אנטי מלחמתיים) המוטיב של גיבור קומי שמוותר על טובתו מופיע במספר סרטים של צ'ארלי צ'אפלין, אבי הדמות הטראגית קומית. (במיוחד באורות הכרך שם הוא מסייע לעיוורת למרות שכלל לא בטוח שתכיר לו טובה על כך)

לסיכום: מדובר בסרט איכותי ביותר עם הרבה רגעים של צחוק מתגלגל באולם. אבל גם ברגעים הדרמטיים, אנו חוזים בדמות קומית מהסוג הגבוה ביותר. המשחק של כולם מצוין. שולי רנד מדהים, יעקב כהן (השחקן לא הגיבור בסרט זה קצת מבלבל...) מעולה. יגאל (לא זוכר מי השחקן,) מעולה ואפילו האנטגוניסט מתוך המפלגה משוחק מצוין על ידי גולן אזולאי.

וכמה מילים על המציאות הישראלית- האמירה של הסרט היא שחסר לנו "יעקב כהנים" חסרים לנו אנשים תמימים בפוליטיקה. המסר הזה כל כך קולע ולכן גם אנשים שש"ס ממש אינה כוס הה שלהן נהנים מאוד מהסרט. אפשר בקלות רבה למצוא מקבילות במפלגות אחרות.
לקהל הדתי חרדי- מדובר על סרט, נקי צנוע וערכי- הזדמנות לבילוי משפחתי.


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי. ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 17 ביולי 2018

תגובה קצרה ונרגשת בעקבות הראיון עם שלמה בראבא

  ראיתי את השיחה של דב אלבוים עם שלמה בראבא ופשוט התרגשתי. מעבר לזה שמושא הערצתי בתור ילד מתחבר לנושאים שמאוד קרובים לליבי (זה כבר קרה בנעוריי, עת בוב דילן ומאיר אריאל התחברו, אי שם בסוף שנות ה80, בוב דילן נפגש אז עם הרבי מיליובאוויטש...)
אני כבלוגר של קומדיה, התרגשתי.
התרגשתי לראות את שלמה בראבא הליצן מתעלה. מתעלה לדרגת הליצן שהתעלה אליה צ'ארלי צ'אפלין, בסרטו  המאוחר "אורות הבמה", שם הוא הופך לליצן זקן שכוחו נשמר על ידי שיודע לראות את הקסם שבחיים וגם מתפלל על ידידתו שאיבדה את הרצון לחיות, ואף מצליח לחיות אותה, עם האופטימיות הילדית שלו.
הזכרתי כמה פעמים את הגמרא במסכת תענית דף כא. שם הגמרא מספרת על "הבדחנים בני עולם הבא" לשאלתו של רבי יהושע מה מעשיכם הם משיבים "אנו משמחים עצובים ומשכינים שלום בין אנשים"
הליצן היהודי הוא הבדחן המעורר את כוחות החיים, המתחבר לעולם, לתפילה, וחובב השלום. בראבא מדבר בראיון על שלום ועל מתינות ועל אופטימיות.
הליצן הזה הלך לאיבוד בעידן המודרני. הדמות הילדית, התמימה, הסקרנית והאופטימית  וכן גם פתטית ושלימזלית של ג'רי לואיס הפסיקה לעבוד אי שם באמצע שנות השישים.
ג'רי לואיס לא ויתר, הוא הפך לטאלנט טלויזזיה, המציא את השירותרום והתמסר לעשיית טוב.
בסוף סרטו "נער השליחויות" סרט מוטרף ללא תסריט- ממש בסגנון בראבא. ג'רי לואיס פוגש איזו בובה. הוא יודע שזה לא אמיתי, בובות אינן מדברות. אך הבובה אומרת לו שאם יזרום עם זה, זה יהיה אמיתי והוא יגיע רחוק.
בראבא! לא אתה השתגעת, העולם השתגע, העולם נתקף בגל של ביקורתיות וציניות. ההומור השתנה, לא לטובה. לא קם יורש לצ'אפלין או ג'רי לואיס. אין שני להם באמונה, בתקווה ובאמפתיה.
אתה בסך הכל מחזיר עטרה ליושנה, חוזר לדמותו התמימה, הילדית והרוצה כל כך להאמין. כמו המוקיון של היינריך בל.
הרשל'ה מאוסטרופול זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב. כאות הוקרה לבדחן היהודי המשמח, האופטימי, זה שמסוגל לקחת לעצמו ולכולנו אתנחתא מקשיי החיים.

המשך בדרכך הייחודית- אתה מגלה את עומק הבדחן –ליצן שבך. ריגשת.
גם אני ניסיתי לתרום את תרומתי, בספר קומי שכתבתי וניסיתי לשבור את "מלחמת התרבות" ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 19 ביוני 2018

דיאגנוזה ימנית, אופטימיות שמאלנית. על הקומדיה מחוברים לחיים


נוסטלגיסט שכמוני, באיחור אופייני לי, (הפעם רק 6 שנים) , ראיתי את הקומדיה הצרפתית המצליחה של אוליביה נקש ואריק טולדנו, "מחוברים לחיים" ראשית ציון- קרוב ל10. זהו ללא ספק אחד הסרטים המשובחים של העשור, אם לא המשובח שבהם. יפה לראות שזכה לפופולריות עצומה,  איכותי כל כך.  רשימה זו תלך בקו של ג'וזף קמבל- מה שמצליח מאוד, כנראה מציף ארכיטיפים שנוגעים להרבה אנשים.
תקציר העלילה
הסרט מספר על דריס, מהגר סנגלי שהתגלגל להיות מטפל של פיליפ, איש עשיר מאוד שנפצע בתאונת צניחה חופשית ונהיה משותק בכל חלקי גופו. כמו סינמה פארדיסו הסרט הוא פילוסופי, פיוטי, ומעורר מחשבה, כך שאם אסכם את העלילה גם אעשה ספוילר וגם לא אצליח להעביר את ייחודיותו. השניים מדברים על החיים. המשמעות לחיים, הרצון לחיות ולהביא ילדים, תשוקה, אכזבה, תרבות ואמנות.
מסורות קומיות
כדרכן של קומדיות צרפתיות משובחות גם מחוברים לחיים ממשיך מסורות קומיות. המפגש בין דריס לפיליפ מזכיר את דון קישוט וסנשו. דון קישוט רוחני "מרחף" וסנשו ארצי מאוד. (בהמשך הסרט היחס משתנה)
דריס הוא סוג של ליצן חצר, זה שמותר לו להיות חצוף אפילו כלפי המלך והמלכה, זה שחושף אמיתות. הוא מרשה לעצמו לפתות אשה בצורה די בוטה, שאינה פוליטקלי קורקט בכלל (אם כי מקבל באלגנטיות את סירובה).
כדרכם של גיבורים קומיים הוא אאוטסיידר, המביט על הסביבה בחיוך לעגני. הוא לועג למוסיקה המעודנת, לאמנות הגבוהה, לאהבה האפלטונית, לשירה ובעצם לכל מה שמקודש בתרבות הצרפתית. הוא דביל (כך שפיליפ מכנה אותו) שמביט על טקסים מהצד ושובר אותם בקול תרועה. הוא שובר את טקס הקונצרט, האופרה, הביקור במוזיאון לאמנות, ארוחה במסעדת גורמה ויום הולדת אריסטוקרטי. גיבור קומי ששובר כל כך הרבה טקסים לא נראה על המסכים מזמנו של צ'ארלי צ'אפלין ב"אורות הכרך"
מסר נוקב
כמו צ'ארלי צ'אפלין ב"זמנים מודרנים" שביחד עם הומור משובח העביר מסרים נוקבים. אוליבייה נקש מעביר כאן מסרים נוקבים ביותר.
פיליפ העשיר, מייצג את אירופה הלבנה, העשירה, השבעה הישנה. אירופה זו גוועת, היא זקנה על כסא גלגלים. היא לא מולידה (זה מורכב, אומר פיליפ אני יכול להוליד אך זה תלוי ברצון) פיליפ מספר על מותה של אהובתו שהכניס אותו לדיכאון. זה מסמל את מותה של האהבה, הזוגיות. בתו של פיליפ מנסה להתאבד כי אהובה שלא ברור אם הוא גבר או אשה (גבר נשי) נוטש אותה. וחוזר אליה רק אחרי איומים של דריס ש"מעמיד אותו במקום" כלומר הגבר מהסוג הישן מעמיד את הגבר מהסוג החדש במקום.
דרכן של קומדיות מאז ומעולם להיות רומנטיות. כריסטופר בוקר מנמק זאת בהיותה של הקומדיה "התגברות כוחות החיים" ואילו כאן דריס לא זוכה ביפהפיה הג'ינג'ית (הג'ינג'יות חשובה מכיוון שהיא מייצגת את התשוקה, את התגברות החיים בקומדיות צרפתיות) הגיבורה היא לסבית ולכן הגיבור לא יזכה בה. התא המשפחתי האירופי מפורק. על כל פנים אלטרנטיבי, המשפחה הקלאסית איננה.
בסופו של הסרט דריס מעורר את כוחות החיים של פיליפ. פיליפ מצליח להתחתן ולהוליד שתי בנות- אבל איפה? במרוקו! לא בצרפת, בצרפת לא מולידים. רק צונחים צניחה חופשית קטלנית.
התקווה
למרות הדיאגנוזה הקשה הנעשית כאמור באמצעות שבירת התבנית הקומית הרומנטית, הסרט הוא קומדיה והוא אופטימי.
אירופה הלבנה גוועת, אבל דריס האפריקני לומד את תרבות אירופה. הוא לומד לצייר, להקשיב למוסיקה והעיקר לכבד את הבחירה הלסבית של היפהפיה.
נראה שאוליביה נקש סבור שאירופה תצליח להצמיח דור של מהגרים שיש בהם מצד אחד כוחות חיים וילודה (לדריס יש המון אחים ואון מהסוג הישן) אך מצד שני המהגרים הללו יתורבתו ויקבלו את ערכי החופש היסודיים הארופים.
יש עקיצה לימין המיוצג בדמות חברו של פיליפ החושש מהמהגר הברברי. הדמות של הימני האירופי, מוצגת בצורה נלעגת. הוא קונה את היצירה של דריס בלי לדעת שזה הוא. אוצרי האמנות תמיד מחפשים את הפראי אך פוחדים ממנו בו זמנית.
החזון הנבואי של נקש את טולדנו- אירופה תצליח להטמיע את ערכיה במהגרים. כוחות החיים יגברו. טוב, זה הרבה יותר נעים מנבואות אפוקליפטיות של הימין הארופי. נקש את טולדנו לא חולקים על הדיאגנוזה של הימין הארופי,  לאירופה הלבנה אין עתיד. הם לא מקבלים רק מרכיב אחד בדיאגנוזה זו. הפסימיות.

האם כוחות החיים אכן יגברו? האם יש לאירופה עתיד של משב רוח נעים על שפת צוק כפי שהסרט מסתיים? ימים יגידו. 
מזכיר לכם להתעניין בספרי ז'בוטינסקיפינת רבי עקיבא

יום חמישי, 14 ביוני 2018

ליצן ההובו חי וקיים

מיהו ליצן ההובו? בסוף המאה ה19 התפתח בקרקסאות בצפון אמריקה סוג של ליצן שנקרא "הובו". זוהי דמות של לא יוצלח, שתמיד לא מצליח לו בעבודות. שלימזל, שלומיאל איך שלא נקרא לזה.
מהו סוד הצלחתו? אם נתבונן בסרט "זמנים מודרנים" של צ'ארלי צ'אפלין נראה שהתיעוש, הדרישה לעבודה יעילה ופרודוקטיבית הייתה ועודנה מאושיות החברה המודרנית. לא לכולם העסק הזה קל. ליצן ההובו מייצג את האיש שקשה לו להתאים את עצמו לדרישות החברה. הוא מנסה אבל לא הולך. זוהי דמות מעוררת אמפטיה. הנווד של צ'אפלין הוא כזה, הדמויות של לורל והארדי, והלא יוצלח של ג'רי לואיס. נוכל למצוא דמויות מהסוג הזה בקומדיות עד עצם היום הזה. הלא יוצלח שמחליף עבודות בתדירות. שימו לב לדבר הבא. ליצן ההובו גרסת המציאות. סרטון שרץ בוואצאפים על קבלן בטון שהציף בטעות בית בבטון. הוא יצק מדרכה, הדלת נפתחה והבית כולו הוצף בבטון. ממש נרה כסצנה הלקוחה מסרט של לורל והארדי. דרך אגב הוואצאפ מלא בסרטונים של מנופים קורסים (ללא נפגעים) קונסטרוקציות נופלות וכו'.
בסרטים הקלאסיים. הסרט שמבטא טוב יותר מכולם את ליצן ההובו. הוא "the musucal box" סרט שבו לורל והארדי עובדים כמובילים (אחרי שעבדו כמוכרי דגים, נגרים, בנאים מקבצי נדבות, חיילים בלגיון הזרים ומה לא בסרטיהם הקודמים). הם בסך הכל צריכים להוביל פסנתר. אבל אצל לורל והארדי אין דבר פשוט. הרי אחד מעקרונות הליצנות הבסיסיים הוא סיבוך ש פעולות יומיומיות. דרך אגב בסרט הזה ישנה בדיחה שהיא אחד מסיפורי חלם אחד לאחד. נראה אם תזהו (כתבו בתגובות)
ליצן ההובו קיבל מקום של כבוד גם אצלנו בסדרת המערכונים "הפילוסים" בארץ נהדרת. שימו לב למערכון הבא העוסק גם הוא במובילים. בשינוי קל. הפילוסים הם זדוניים, בניגוד ללורל והארדי שממש מנסים אבל לא הולך להם. זה גם ההבדל בין מיסטר בין לנווד של צ'אפלין. מיסטר בין סוציומט. הנווד ממש רוצה להיות בסדר אבל לא הולך לו.
לסיום כרגיל מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא