יום שבת, 18 במאי 2019

מפוליאנה ועד שירה גאולה. על אמונה דתית, אופטימיות, תמימות, וקומדיה


הפוסט הפעם מוקדש ליצירות שאינן קומיות במובן של להחזיק את הבטן מצחוק, הן קומיות במובן העמוק של המילה. קומיות באופטימיות ב"התגברות כוחות החיים" כפי שמגדיר זאת כריסטופר בוקר.
פוליאנה
ראשונה נזכיר את פוליאנה. הילדה הנמרצת והשמחה באופן בלתי רגיל. גיבורת ספרה הקלאסי של אלינור פורטר, פוליאנה מוצאת את השמחה בכל דבר, זהו הרי המשחק שלה "משחק השמחה". אביה איש הדת חיפש ומצא שמונה מאות ציווי שמחה בתנ"ך, והיא ממשיכה בדרכו. השמחה שלה מאותגרת על ידי נכות זמנית, אך זו חולפת והכל טוב. שמחת החיים שלה מדביקה את כל הסובבים, ואף מביאה בסופו של דבר את דודתה להתחתן- סיום רומנטי קלאסי לקומדיה- "התגברות כוחות החיים". לא לחינם ביוון קומדיות היו משוחקות בחגים של אלילי הפריון.
שירה גאולה- ברסלב
כעת סיימתי לקרוא את ספרה של נועה ירון דיין "שירה גאולה" ספר מצוין שהותיר בי רושם עמוק. לא, הגיבורה של ירון דיין אינה ילדה שמחה וקופצנית כמו פוליאנה, נהפוך הוא היא מתחילה מנקודה של כאב שמפרק אותה ושולח אותה למסע בריחה. הברסלבים, הנח - נחים הם השמחים, הם הפוליאנה, הם המקפצים ומדביקים בשמחתם אפילו אותה. השמחה כאן מאותגרת על ידי כאב על אובדן אב אצל שירה גאולה, ועל ידי מפגש עם המוות בהודו אצל בן זוגה (לעתיד) דביר. השמחה והאופטימיות של אהרן- תלמידו של הסבא ישראל אודסר מדביקה גם אותם. שמחה על מה? על כך שאין ייאוש בעולם, על כך שבתוך החושך תמיד תימצא קרן אור שניתן יהיה לטפס עליה ולצאת משאול תחתית. הסבא עצמו כמו גיבור קומי טוב נלחם נגד מגבלות הגוף ובורח ביחד עם תלמידו, בגיל מאה! מבית אבות מכיוון שיש לו עוד הרבה מה לתת לעולם. גם זה מוטיב קומי מובהק שהזכיר לי את הספר "הזקן בן מאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. כוחות החיים מתגברים מעל מגבלות הגוף.
כתביו של רבי נחמן הם שילוב קומי מנצח- שמחה, תקווה אופטימיות וחוסר מוכנות להיכנע לייאוש מחד, ודמויות קומיות ואלמנטים קומיים מפורשים מאידך. "מעשה ממרור" הוא ממש קומדיה של מפגש תרבויות וטעויות, שבעת הבעטלרעס נראים ממש כמו "פריק שאוו" (אהרן מהספר שירה גאולה ממש מזכיר אותם, זקן צולע אבל מגיע לאן שצריך, יותר טוב מכולם) מעשה מביטחון הוא הסיפור האולטמטיבי על כוחה של שמחה ותמימות, ותבואת הישגעון היא קומדיה על הגבולות בין שיגעון לנורמליות וסאטירה על מה שאנו מכנים נורמליות. רבי נחמן תמה- אנו מלאי קנאה, חוסר סיפוק במה שיש לנו, דאגה מדברים שאנו לא יכולים לשנות, ולכל זה אנו קוראים נורמליות?
קפרה כהמשך לרבי נחמן
כבר כתבתי שסרטיו של פרנק קפרה הם בעצם גלגול מודרני של המעשיות של רבי נחמן. גיבור תמים שמתמודד עם עולם ערמומי. בסרט "מר דידס הולך העירה" איש תמים יורש הון עתק ונותן כמעט את כולו לצדקה כי "מה יעשה עם כל כך הרבה כסף" הוא נחשד כמשוגע ובעצם מעורר דיון על גבולות השיגעון. מיהו המשוגע? זה שצובר כסף שלעולם לא יספיק לבזבז, או זה שעוזר לאחרים עם כסף שהוא לא צריך? "אלו חיים נפלאים" היא קומדיה רומנטית על אדם שכמעט מתאבד, עד שמלאך מראה לו כמה חייו מלאים ערך וכמה עליו לשמוח בחלקו, השמחה בחלקך- גם היא קומית וזכתה לכבוד מחודש בסרט "שרק לנצח"
גיבורים דתיים
עד כאן גיבורים דתיים. אלו בכוח האמונה מצליחים לראות את הצד המואר של החיים והעולם. האם גיבור לא דתי מסוגל לעשות זאת? בסרט האוסטרלי "מטוסי נייר" אנו רואים ילד בעל גישה חיובית ומוארת המצליח בכוחה להתמודד עם אבדן אם ועם יריב ספורטיבי מרושע, בכוח גישה המגיעה מהמזרח. שלווה וקבלת הדין.
צריך לומר שרעיונות כאלה מעולם המיינדפולנס הולכים יפה עם יהדות בכלל ועם ברסלב בפרט. קבלת המציאות כמו שהיא, יכולת להכיל כאב לצד שמחה, ראיית הכאב כגל עם עליות וירידות. (בכללי יש הרבה חפיפה, יש גם דברים שפחות בחפיפה, בין מיינדפולנס ליהדות על כך בפוסט נפרד בעז"ה) תפיסות אלו נחשבות אף הן לתפיסות דתיות מזרחיות.
בסרט "אורות הבמה" צ'אפלין ליצן מזדקן מחזיר את שמחת החיים ואת הרצון לחיות על ידי ההבטה בטוב וביפה שבעולם, לרקדנית שאיבדה את התחושה ברגליים, על ידי תופעה פסיכוסומטית שנובעת מייאוש. צ'אפלין בסרט הזה חילוני, אבל כן מתפלל בשעת צרה. תפילה של ספקן, אבל תפילה.
פאץ' אדמס מציע גרסה חילונית הומנית של מציאת היפה ומשובב הנפש בעולם. המסקנה שלי היא שישנן גישות חילוניות שתומכות בתמימות ושמחה פשוטה ותמימה אך זו לא ברירת המחדל. בעיקרון כל זה הולך מצוין עם אמונה.
אני יכול להיתלות באילן גבוה למסקנתי זו, ד"ר ריק הנסון מחבר הספר "מאושרים לתמיד" שמציע את התמימות וקבלת המציאות כמו שהיא כדרך חיים. הגישה שלו נעה בין חילוניות למיינדפולנס אך הוא מביע הערכה לאמונה, וסבור שהיא מועילה לאורח חיים שכזה.
ולסיום עוד משפט שבח לספר "שירה גאולה". המאמינים שבו סובלניים באופן קיצוני.  הם לא כופים את אמונתם אלא מציעים אותה כאופציה, כמתנה עבור דור שבולע ציפרלקס בחבילות.
ירבו כמותם בישראל.
מזכיר לכם להעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שלישי, 22 בינואר 2019

תערוכת ההומור היהודי בבית התפוצות

ככותב בלוג על קומדיות, הייתי חייב את הביקור הזה לעצמי, היום עשיתי זאת וביחד עם תלמידים שזה נתן פרספקטיבה מעניינת על הדור הצעיר.
יצאתי ברגשות מעורבים. התערוכה מעוצבת בצורה נאה, רוב הגדולים נמצאים שם. יש הסבר יפה על "רצועת הבורשט" אותו אזור נופש  יהודי בהרי הקטסקיל בניו יורק, שהצמיח קומיקאים ענקיים כמו ג'רי לואיס מל ברוקס ועוד. חדר ההולוגרמות של הסטנדאפיסטים היה מרשים מאוד. וכן ההתייחסות למעורבות העצומה של יהודים בהומור האמריקני. והפינה של סיינפלד, כמו גם של דני קיי וג'רי לואיס עשויות היטב, עם קטעים באמת נבחרים.
מה הפריע לי?
המידע הוא בגדר קצה קצה המזלג- שאלתי את התלמידים, מי שאין לו ידע מוקדם לא באמת הבין מי זה מי ומה תרומתו וחשיבותו.
ההסבר וההגדרה- מהו הומור יהודי? הומור שנעשה על ידי יהודים. איפה התייחסות לסבל היהודי? לתחושת הנרדפות?
ההומור היידישאי- נוכחותו חלקית ביותר, חסרים הרבה מהגדולים באמת. כגון דז'גאן ושומאכר, אלתר דרויאנוב והעיקר שלום עליכם- איך אפשר לעשות תערוכה על הומור יהודי בלי להזכיר את גדול הסאטיריקנים היידישאים- שלום עליכם. ההומור היידישאי הוא השורש האמיתי של ג'רי לואיס ודני קיי ומל ברוקס, שהם לא רק יוצרים ממוצא יהודי אלא יוצרים יהודיים שבדיחותיהם מלאים בתחושת דחייה ואי השתלבות במיינסטרים. אפילו על הנווד של צ'אפלין אמר שלום עליכם "צ'אפלין האיש אינו יהודי אך הנווד שלו בוודאי יהודי". כמו כן הקביעה כי "הבדחן" של העיירה נדחה על ידי הממסד הרבני והתקבל רק בלית ברירה בוודאי אינה מדוייקת- שמעון דז'יגאן בעצמו דחה אותה וראה את עצמו ממשיך מסורת נשכחת. אווירה זו הייתה נכונה נקודתית  לתחילת המאה העשרים בה להקות כמו "זמרי ברוד" לעגו לחסידים ואדמורים ונוצר קרע, אך במסורות היהודיות היה מקום של כבוד לבדחן- הרשלה מאוסטרופול נקבר כאות כבוד, צמוד לבעל שם טוב.

בהומור הישראלי לא ראיתי את אפרים קישון- וזה היה חסר, מאוד חסר, אולי פספסתי, אבל מקומו של קישון אמור להיות כזה שאי אפשר לפספס. היו חסרים לי גם אדיר מילר שרמזור שלו זכתה להצלחה בינלאומית ושלום אסייג שמייצג את ההומור הישראלי מזרחי  העכשווי (כן, היה מקום של כבוד לסרטי הבורקס)
ברמה הבינלאומית- נשכחו שני קומיקאים חשובים. ארקדי רייקין- הלוא הוא צ'ארלי צ'אפלין של הרוסים. זה שכרושצ'וב היה יושב אצלו בתאטרון וצוחק בקול רם. יהודי בכל רמ"ח ושס"ה ומקור גאווה ליהודי רוסיה.
והיהודי צרפתי ממוצא אלג'ראי - ז'ראר אורי (חורי) שעשה את הקומדיות הטובות ביותר של לואי דה פינס. עלילות רבי ז'קוב, הקאדילאק הלבן, שיגעון גדלות, מבצע תה לשניים ועוד. וברמה העכשווית יש את אוליביה נקש ואריק טולדנו שהם יוצרי קומדיות מרכזיים בצרפת בשנים האחרונות (מחוברים לחיים ועוד)
לסיכום שווה ביקור- אך כדי שהביקור יהיה אפקטיבי צריך להשלים מידע לתלמידים לפני או אחרי.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום רביעי, 26 בדצמבר 2018

מערת האוצר- הצגת הילדים של אנדרדוס

הלכתי היום עם בנותי להצגה "מערת האוצר" הצגת הילדים בכיכובם של חברי אנדרדוס.
אז ככה: התפאורה מרשימה, כנ"ל התאורה. השירים יפים, המשחק מצוין, אין ספק שחברי אנדרדוס עברו אימונים והשתדרגו. הם נעים על הבמה כמקצוענים עם כוריאוגרפיה מצוינת.
אבל, ופה מגיע האבל הגדול- המחזה דל, וחבל, עם הפקה כה מושקעת זו החמצה.
המחזה הוא סוג של עיבוד לעליבבא וארבעים השודדים.
אלא שאת העלילה ניתן לסכם בכמה מילים חבורת שודדים, אחד מתחרט, מלך מושחת, הטהורים או המיטהרים מנצחים. פשטני מידי, אין רגעים דרמטיים גדולים, הכל צפוי מאוד. מבחינה קומית בדיחות שקשורות לערבוב זמנים של אז ועכשיו (הואיפיי בארמון וכו') חוזרות על עצמן יותר מידי, אין סיטואציות קומיות שנונות למעט המשחק עם הדובי שהוא בהחלט שנון.
המסרים החינוכיים מואכלים בכפית ולא נובעים מסיטואציה דרמטית ממשית.
לסיכום: יצאתי בתחושת החמצה. הפקה ברמה גבוהה מאוד, שדרוג יכולות לאנדרדוס. אבל בישראל כמו בישראל התחום שהכי פחות משקיעים בו הוא התסריט או המחזה. מחלה ישראלית ידועה. הגיע הזמן להרפא ממנה, ויפה שעה אחת קודם.
בכל אופן הקטנות שלי התמוגגו .

מזמין אתכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

הפילוסוף הצוחק מנאסר א דין ועד ג'רי סיינפלד


במאה השלוש עשרה, חי בבוכרה פילוסוף מוסלמי סופי בשם נאסר א דין. עד היום באוזבקיסטן, תורכיה ומדינות נוספות, ניצב הפסל של נאסר א דין, רוכב על חמורו כשפניו הפוכות.  בטורקיה ישנו אף פסטיבל בו מעריצי הדמות הקומית, רוכבים הפוך על חמוריהם. כמה גרסאות ישנן לסיפור מדוע רכב כך: גרסה אחת אומרת שהוא אמר "אני והחיה רוצים ללכת בכיוונים מנוגדים, זה סוג של פשרה" יש אומרים שהרכיבה הייתה גזירת השפלה שנגזרה עליו על ידי השליט, אך נאסר א דין דווקא היה מרוצה מהטיול החינמי ברחבי העיר, שאפשר לו לראות היטב את הנוף וליהנות מהרוח.
נאסר א דין הוא הפילוסוף הצוחק. בניגוד לדמותו הקודרת של פילוסוף בדרך כלל, נאסר א דין מייצג את ההשלמה עם המציאות (הפשרה בין האדם לחיה) קבלת דינו של אלוקים וגישה אופטימית לחיים בכלל. כמו הסיפור הידוע שבו נאסר א דין ישב תחת עץ ותמה מדוע אלוקים לא ברא את האבטיחים גם הם על עץ, באותו רגע נפל תפוח על ראשו ונאסר א דין הכריז "אלוקים, הבנתי".
לטעמי ממשיכיו של נאסר א דין הם קודם כל קארל צ'אפק. הסופר הצ'כי הנודע שהיה גם ד"ר לפילוסופיה. צ'אפק שמר על אופטימיות גם בספרו הקודר "המלחמה בסלמנדרות" שהיה משל על הנאציזם, אך רוחו הטובה באה לידי ביטוי בסיפוריו הקצרים ובספרו "שנת הגנן" שם הוא בעצם מקדים את אמנות הסטנדאפ- מציאה של אי התאמות במציאות הסובבת אותנו, המייצרות מציאות משעשעת. הכלים הם שימוש בחוקי מרפי- מה שאמור להשתבש ישתבש ותמיד ברגע הכי לא מתאים. האנשה של חפצים הסובבים אותנו וייחוס "עויינות" בינם לבין האדם, והרבה גישה חיובית לעולם ולחיים. (הישג לא קטן עבור מי שנרדף אישית על ידי הנאצים בשל התנגדותו החריפה אליהם).
הנאסר א דין של דורנו הוא לטעמי ג'רי סיינפלד.  בסרט הדוקומנטרי על הקמתה של חבורת סיינפלד- ג'רי מספר על כך שרצה לעשות סדרה שבה הוא פשוט מסתובב ברחובות ניו יורק ומוצא דברים מצחיקים. בסרט האנימציה שהוא יצר והשקיע בו רבות "כוורת בסרט" הגיבור הוא בן דמותו של סיינפלד, גיבור שמתבונן בעולם ומוצא בו אי התאמות. לגיבור גישה חיובית לחיים ובסופו של דבר הוא מבין שמאבק לוחמני רק מזיק וכדאי לפתור קונפליטקטים בצורה יותר מרוככת.

בהסתכלות זו התוכנית של סיינפלד "קומיקאים במכוניות שותים קפה" המשודרת בנטפליקס היא סוג של שיא. הוא מראיין קומיקאים בצורה לא שגרתית והם מדברים על החיים. הגישה החיובית של סיינפלד מגיחה מכל דקה בתוכנית הזו. גישתו החיובית לגידול ילדים מול קומיקאי צינית שמטילה בכך ספק. שיחתו הכנה והתומכת עם קומיקאי שחור שהגיע ממשפחה מאוד קשה וכן הלאה. אז נכון שבפרק הראשון סיינפלד מרשה לעצמו הומור עצמי ומכנה את תוכניתו "קומדיה עצלה" אך לאנשים כמוני שמחפשים את הקומיקאי בעל הגישה החיובית- הקומדיה הזו אינה עצלה כלל.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום ראשון, 23 בספטמבר 2018

השבוע של- אדם סנדלר משקף בהומור את מצב המשפחה היהודית 2018

ראיתי את הסרט החדש של אדם סנדלר "השבוע של" בהפקת נטפליקס. בפוסט זה אתייחס לכמה היבטים שלו. מבחינת איכות הקומדיה, היבטים תרבותיים, יהודיים ודתיים (ודירוג צניעות).
איכות הקומדיה
מדובר בקומדיה משובחת ביותר. מזמן לא צחקתי כל כך הרבה בקול רם. ומזמן לא ראיתי שימוש באמצעים קומיים מגוונים כל כך בסרט עכשווי. הסרט מספר על שני מחותנים יהודי (אדם סנדלר בתפקיד מר לוסטיג) ושחור (כריס רוק) היהודי הוא טוב לב, אבל עני, השחור אדם שהיה אטום לילדיו אבל יש לו הרבה כסף. השאלה שהסרט שואל- מה יותר חשוב לתת לילדים. חום ומשפחתיות או כסף?
שבירת טקס- כבר כתבתי בעבר שקומדיות איכותיות שוברות טקסים. כלומר מציגות טקסים המוכרים לכולנו בצורה נלעגת ופתטית. הסרט הזה שובר כל טקס אפשרי. חתונה, לוויה, משחק בייסבול, טקס הוקרה לווטרנים, טקס פרידה מאב לפני מותו ועוד ועוד...
שקרים- יש בסרט שימוש יפה בשקרים, גיבור שמשקר כל הזמן שקרים קטנים, אך כוונותיו טובות, הוא מלא אמפתיה ואנו מזדהים איתו
פתטיות של דמויות- הגיבור ואשתו הם אנשים פתטיים, הם רבים כל הזמן מריבות קולניות, הם משקרים שקרים קטנים. הם מעגלים פינות, ובעיקר מנסים כל הזמן לחסוך כסף. ובן הדוד של הגיבור הוא בכלל "טיפוס" שקרן פתולוגי וניהליסט שהזכיר לי את הטיפוסים מ"יהודי טוב" של האחים כהן. אם כבר מזכירים קומדיות יהודיות, אדם סנדלר שהתעלה על עצמו בסרט הזה, הזכיר לי את ג'רי לואיס במיוחד בסרט "נער השליחויות" ולא רק בגלל העיסוק בבית מלון אמריקני (במקרה הזה עממי, כל מי שטייל בארצות הברית מכיר את המוטלים הללו עם העובדים ממוצא הודי או אסייאתי)

המשמעות היהודית והמשפחתית
רבי נחמן מברסלב אמר "אם אתה מגיע לאומה ואינך יודע מי הם ומה הם לך תראה את הקומדיות שלהם" הקומדיות הן השיקוף הנאמן ביותר של המציאות. בסרט אנו נחשפים למשפחה יהודית שאין לה שום בעיה עם כך שביתם נישאת לאינו יהודי. בעוד שדור ההורים, שחור היה נשוי לשחורה ויהודי ליהודיה, אצל הדור הצעיר כולם מתערבבים. בסוף הסרט האסיאתית מתאהבת בלבן וכן הלאה. זו המציאות כיום בארצות הברית החילונית. נאהב את זה או לא. זה מה יש.
הטקסים היהודיים הרפורמיים בסרט הם נלעגים. החל מההלוויה של סימור – גיבור המלחמה המדומה שבה כולם נרדמים ונוחרים, וגם החתונה עצמה נראית ללא הוד והדר דתיים או אמונה משמעותית במשהו. סצנות אלו מחזקות טענה ישנה שלי קח טקס דתי- תוציא ממנו את האמונה הלוהטת וקבלת טקס מגוחך. תארו לעצמכם אדם שרואה יהודי המניח שתי קוביות שחורות על עצמו- בלי ההקשר האמוני- זה נראה קריפי.
אדם סנדלר משקף לרפורמים את מה שהאורתודוכסים בקושי מעיזים לומר- הטקסים שלכם נלעגים.
בעיני סנדלר היהודי האמריקני הממוצע כיום הוא מתבולל- האמונה שלו רופפת מאוד. מה כן נשאר? טוב הלב היהודי. הפתיחות, ההכלה, והמשפחתיות.
אכן המשפחה היהודית והמשפחה בכלל מאותגרות כיום בעידן המתירני.
וזו הסיבה שאני כותב על סרט שלא עומד בסטנדרטי הצניעות שלי- מכיוון שהעיסוק במתירנות הוא מהותי בסרט- איפה עומדת המשפחה בעידן של מתירנות? (אכן כשאומרים לצופה דתי מסיבת רווקים, הוא מחזיק את השלט בכוננות דילוג וגם מממש אותה...)
אדם סנדלר שר שיר אהבה למשפחה היהודית 2018. כן היא פתטית, האמונה שלה לא מספיק חזקה, ההורים רבים אבל לא ברצינות...(הילד שואל הם יתרגשו? ובן דודו עונה לו – הם אף פעם לא מתגרשים) אבל הם אמפטים, הם קן חם שקולט לתוכו גם נער במשבר נפשי וגם סבא נכה לגמרי. וכשהחתונה התקיימה בסוף בבית- המחותן אומר "מתי תהיה הזדמנות כזו לכל המשפחה להיות ביחד..."

היהודי של אדם סנדלר 2018 מנצח את הכסף שאף פעם לא מספיק, את הפתטיות, את המריבות הקטנות ואת המתירנות. לנו רק נותר לבכות על ההתבוללות של היהודי האמריקני שאינו דתי, שנראית בסרט בלתי נמנעת. (אם לא לוקחים את חב"ד בחשבון...)

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

הרשי. רשמי ביקור במפעל השוקולד בפנסילבניה ארה"ב

יום שני, 6 באוגוסט 2018

בהתחלה קפרה, בהמשך דון קישוט ובסוף צ'אפלין- ביקורת אוהדת לסרט הבלתי רשמיים


סוף כל סוף, אני כותב על דרמה קומית בזמן אמת. (אבל גם זה על סרט נוסטלגי) בפוסט זה אתייחס לסרט המצוין "הבלתי רשמיים" של אלירן מלכה. נכתבו על הסרט כמה ביקורות, רובן אוהדות. אני אתייחס לסרט מזווית של בלוג קומדיה

בהתחלה פרנק קפרה, אחר כך דון קישוט ולבסוף צ'ארלי צ'אפלין
ההקרנה בה צפיתי בסרט היה ארוע לבוגרי בית הספר מעלה (גם אני בוגר) בסוף הארוע אלירן מלכה נכנס, לקול תשואות הקהל. הקהל צחק בהרבה רגעים בסרט. אלירן חילק את הסרט לשלושה חלקים עד דקה שישים- קומדיה על גבול הבורקס, עד הסוף כמעט דרמה, וה3 דקות האחרונות- עניין בפני עצמו. הדבק המאחד סוגים שונים אלו- דמותו הייחודית של הגיבור יעקב כהן.
לדעתי כמי שחוקר קומדיות, שלושת החלקים הם קומדיה, כאשר בכל אחד מהם הדמות הקומית מתעלה. ואני אסביר.
בחלק הראשון אנו נחשפים לאדם תמים וכואב. ביתו נזרקה מהסמינר החרדי בה לומדת, ללא סיבה (מי שהגיב וחושב שזה לא מציאותי , לא מכיר כלל את עולם הסמינרים החרדיים- ואני מכיר היטב, עשיתי סרט נשים עם בנות סמינר ספרדי) יעקב הגיבור מזכיר מאוד את גיבור הסרט "מר סמית הולך לוושינגטון" של פרנק קפרה. (אי שם בשנות ה40) הגיבור של קפרה, הוא לא חיה חברתית, הוא לא מכיר את הקודים של הפוליטיקה, אך הוא אידיאליסט מאוד וחלמן. כמוהו יעקב שלנו, לא בקי בנבכי הפוליטיקה, תמים עד כדי הצחקה, לבוש ברישול שכבר מגיע לרמה קומית. כל קומיקאי מתחיל יודע שעיצוב דמות קומית מתחיל באיזה באג בלבוש. אצל צ'אפלין בגדים לא לפי המידה, אצל צ'יקו מרקס כובע טמבל וכן הלאה, אצל יעקב כהן. בגדים מרושלים, אנאכרוניסטים. הנרי ברגסון בספרו "הצחוק" דיבר על בגדים שיצאו מהאופנה כמאפיין קומי, ככל שהבגדים לא מתאימים לסיטואציה של כוכב פוליטי עולה הם נהיים יותר מגוחכים- קומיים.
בחלק השני- אנו נחשפים לדון קישוט וסנשו- או שמותיהם בסרט- יעקב ויגאל. יעקב אידיאליסט, חולמני, מנותק מהמציאות הפוליטית. יגאל- ארצי שניתן לפתות בקלות בכסף. דון קישוט נידון תמיד להפסיד. המלחמות שלו אבודות מראש. ניצחונו הוא ביכולת שלנו ללמוד משהו על הטבע האנושי החלקלק שלא יכול להכיל דמויות דון קישוטיות.
בחלק השלישי- הגיבור שמח בנצחונה של ש"ס למרות הנישול הבוטה שלו. גם זה מאפיין קומי של דמויות נעלות מאוד. דמויות שמסוגלות לאפשר לאחרים לזכות בתהילה ובלבד שיתרבה השלום וטוב הלב בעולם. כן, יעקב הוא רודף שלום, מנסה בכל כוחו לא להגיב באלימות לפרובוקציות האשכנזיות נגדו. גם זה מוטיב של דמויות קומיות נעלות. (צ'אפלין עשה שני סרטים אנטי מלחמתיים) המוטיב של גיבור קומי שמוותר על טובתו מופיע במספר סרטים של צ'ארלי צ'אפלין, אבי הדמות הטראגית קומית. (במיוחד באורות הכרך שם הוא מסייע לעיוורת למרות שכלל לא בטוח שתכיר לו טובה על כך)

לסיכום: מדובר בסרט איכותי ביותר עם הרבה רגעים של צחוק מתגלגל באולם. אבל גם ברגעים הדרמטיים, אנו חוזים בדמות קומית מהסוג הגבוה ביותר. המשחק של כולם מצוין. שולי רנד מדהים, יעקב כהן (השחקן לא הגיבור בסרט זה קצת מבלבל...) מעולה. יגאל (לא זוכר מי השחקן,) מעולה ואפילו האנטגוניסט מתוך המפלגה משוחק מצוין על ידי גולן אזולאי.

וכמה מילים על המציאות הישראלית- האמירה של הסרט היא שחסר לנו "יעקב כהנים" חסרים לנו אנשים תמימים בפוליטיקה. המסר הזה כל כך קולע ולכן גם אנשים שש"ס ממש אינה כוס הה שלהן נהנים מאוד מהסרט. אפשר בקלות רבה למצוא מקבילות במפלגות אחרות.
לקהל הדתי חרדי- מדובר על סרט, נקי צנוע וערכי- הזדמנות לבילוי משפחתי.


מזכיר לכם להתעניין בספר שלי. ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא