חפש בבלוג זה

יום שלישי, 17 ביולי 2018

תגובה קצרה ונרגשת בעקבות הראיון עם שלמה בראבא

  ראיתי את השיחה של דב אלבוים עם שלמה בראבא ופשוט התרגשתי. מעבר לזה שמושא הערצתי בתור ילד מתחבר לנושאים שמאוד קרובים לליבי (זה כבר קרה בנעוריי, עת בוב דילן ומאיר אריאל התחברו, אי שם בסוף שנות ה80, בוב דילן נפגש אז עם הרבי מיליובאוויטש...)
אני כבלוגר של קומדיה, התרגשתי.
התרגשתי לראות את שלמה בראבא הליצן מתעלה. מתעלה לדרגת הליצן שהתעלה אליה צ'ארלי צ'אפלין, בסרטו  המאוחר "אורות הבמה", שם הוא הופך לליצן זקן שכוחו נשמר על ידי שיודע לראות את הקסם שבחיים וגם מתפלל על ידידתו שאיבדה את הרצון לחיות, ואף מצליח לחיות אותה, עם האופטימיות הילדית שלו.
הזכרתי כמה פעמים את הגמרא במסכת תענית דף כא. שם הגמרא מספרת על "הבדחנים בני עולם הבא" לשאלתו של רבי יהושע מה מעשיכם הם משיבים "אנו משמחים עצובים ומשכינים שלום בין אנשים"
הליצן היהודי הוא הבדחן המעורר את כוחות החיים, המתחבר לעולם, לתפילה, וחובב השלום. בראבא מדבר בראיון על שלום ועל מתינות ועל אופטימיות.
הליצן הזה הלך לאיבוד בעידן המודרני. הדמות הילדית, התמימה, הסקרנית והאופטימית  וכן גם פתטית ושלימזלית של ג'רי לואיס הפסיקה לעבוד אי שם באמצע שנות השישים.
ג'רי לואיס לא ויתר, הוא הפך לטאלנט טלויזזיה, המציא את השירותרום והתמסר לעשיית טוב.
בסוף סרטו "נער השליחויות" סרט מוטרף ללא תסריט- ממש בסגנון בראבא. ג'רי לואיס פוגש איזו בובה. הוא יודע שזה לא אמיתי, בובות אינן מדברות. אך הבובה אומרת לו שאם יזרום עם זה, זה יהיה אמיתי והוא יגיע רחוק.
בראבא! לא אתה השתגעת, העולם השתגע, העולם נתקף בגל של ביקורתיות וציניות. ההומור השתנה, לא לטובה. לא קם יורש לצ'אפלין או ג'רי לואיס. אין שני להם באמונה, בתקווה ובאמפתיה.
אתה בסך הכל מחזיר עטרה ליושנה, חוזר לדמותו התמימה, הילדית והרוצה כל כך להאמין. כמו המוקיון של היינריך בל.
הרשל'ה מאוסטרופול זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב. כאות הוקרה לבדחן היהודי המשמח, האופטימי, זה שמסוגל לקחת לעצמו ולכולנו אתנחתא מקשיי החיים.

המשך בדרכך הייחודית- אתה מגלה את עומק הבדחן –ליצן שבך. ריגשת.
גם אני ניסיתי לתרום את תרומתי, בספר קומי שכתבתי וניסיתי לשבור את "מלחמת התרבות" ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא