חפש בבלוג זה

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

איך מייצרים קומדיה יהודית- ארגז כלים פרק ראשון


בס"ד    

מהי קומדיה יהודית? איך היהדות רואה את הקומדיה?
שני סוגי קומדיות
בתולדות הקומדיה אנו מוצאים שני סוגים. הראשון הוא קומדיות שוברות טאבו- חצופות- מתריסות. כאלו היו הקומדיות היווניות ומופעי המימוס הרומאיים. היו בהם  קללות, התנהגות פרועה, עירום ובמופעי המימוס אף הוצאות להורג במן "כרטיס הכל כלול".
סוד הצלחתן של קומדיות כאלו הוא בכך שהן מגשימות את מה שאסור לאזרח הקטן לעשות.  זה מתחיל אצל ילדים בגן שמאוד נהנים מבדיחות "פיפי- קקי" כי אלו מילים שאסור להגיד וממשיך הלאה בשבירת טאבואים ומוסכמות.
דוגמה מאוחרת יותר לסוג כזה של קומדיה. "פאנץ' וג'ודי" תאטרון הבובות הבריטי המסורתי שבו אדון פאנץ' מתחמק מחובותיו כאבא ומתרשל בשמירת התינוק. וכשאשתו מזמינה רופא, שופט, שוטר ואפילו את מלאך המוות אדון פאנץ' פשוט חובט בהם.
גלגולו המודרני של מיסטר פאנץ' הם הומר סימפסון וקפטן תחתונים. שתי סדרות שבהן הגיבור מתנהג "איך שאסור".
לצד ההומור הבוטה, שובר הטאבו היו בקומדיה היוונית והרומית גם שניניות, משחקי מילים, ג'אגלינג, פנטומימה ולהטוטנות וגם קומדיה של טעויות (האחים מניכמוס למשל).
מתי חל המהפך? מתי מופיע סוג מעודן יותר של קומדיה? במאה ה17 עם התפתחות הקרקס המודרני. אחרי מאות שנים בהן הכנסיה אסרה מופעי מימוס. הקרקס המודרני הציע מופעים לכל המשפחה. וולגאריות ואקטים בלתי חינוכיים- בחוץ. הליצנים אם כן היו חייבים לפתח הומור רך יותר אבל גם שנון יותר.
מהקרקס התפתחו מופעי הוודביל. אותם תאטראות אמריקנים מסוף המאה ה19. שהציגו שירים, ריקודים וליצנים- במופע שמרני עם צנזורה חמורה (אין מילים גסות). מופע שנון לכל המשפחה.
כאן הליצנים צריכים להיות שנונים, מקוריים. ממציאנים.
שימו לב למקבץ הבא של באסטר קיטון- המצאות ושניניות וודביליות.



איפה היהדות בסיפור הזה? בתנ"ך ובתלמוד מצאנו שני ביטויים "מושב לצים"   המתורגם  scornful כלומר לעגני, מלא בוז. לעומת הבדחנים שתרגומו jester    כלומר ליצן חצר משמח.
בעברית המסורתית ישנה אבחנה בין לץ לבדחן. התלמוד הבבלי (תענית כא) מספר על רבי יהושע שהלך בשוק ופגש את אליהו הנביא. שאל אותו רבי יהושע, מי כאן בשוק בן עולם הבא? הצביע לו אליהו על שני בדחנים. ראה הרב שאלו שני בדחנים, התפלא. שאל אותם- מה מעשיכם? אמרו לו בדחנים אנחנו. משמחים אנשים עצובים וגם עושים שלום בין אנשים.
לי אין ספק שהבדחנים הללו היו jesters     מבדחים ובודאי לא לעגנים.
הוודביל בעיניי הוא נקודת ההשקה- הוא הרגע שבו הקומדיה התקרבה ליהדות.
אמן וודביל יכול להפוך כל סיטואציה יומיומית לחגיגה קומית שנונה ובזה גדולתו.
לורל והארדי יכלו לגלגל קהל על הרצפה מרוב צחוק סצנה פשוטה ביותר של חבישת כובעים



שימו לב לסרטון הבא- בו ג'רי לואיס בסך הכל אמור לענות לטלפון.



סיכום: המקורות היהודיים התנ"ך והתלמוד משבחים את ה jester   ומגנים את ה scornful
גדולתם של אמני הוודביל היא שנינותם וכושר ההמצאה שלהם.
לצד היכולת שלהם להפוך סיטואציה פשוטה ביותר לשנונה ומצחיקה

בפרק הבא- מיהו הגיבור הקומי? איך מייצרים גיבור קומי.

יום שלישי, 12 בנובמבר 2019

הקולנוע החרדי הסיפור האמיתי- פוסט המשך

בפוסט הראשון סקרתי את תרומתם של יגאל הושיאר, יהודה גרובייס ואחרים להקמת הקולנוע החרדי. כיום אני מוסיף את חלקו של אריאל כהן. מי שהיה שם מהתחלה. התחיל בתור צלם בפונצ'יקים של יהודה גרובייס. ומהר מאוד הפך ליוצר בפני עצמו. לאריאל יש חלק חשוב בהתפתחות הקולנוע החרדי, העלאת הרמה ושילוב שחקנים ושחקניות מהמגזר הכללי בקולנוע החרדי. הוא אינו חובש כיפה אך מרגיש מאוד מחובר לעולם התוכן החרדי ויוצר למגזר באהבה רבה. אריאל הוא חובב קומדיות מושבע לכן היה טבעי להוסיף את חלקו לבלוג של קומדיה.
הקולנוע החרדי הסיפור האמיתי

1. מתי התחלת לעבוד עם הקולנוע החרדי? (פונצ'יקים?) איך הגעת לזה? עם מי עבדת?
התחלתי לצלם לאיזו חברה בצפת שכחתי את שמם (אשתו של הרב שמואל אליהו). ומשם התחלתי לצלם גם ליגאל הושיאר ויהודה גרובייס ואחרים. אבל כיוון שאני יוצר
ולא רק צלם (היום כבר רק יוצר) אז במקביל כתבתי את התסריט הראשון שלי הנקרא "אופני הרעם".

2. מתי התחלת לעשות סרטים לבד ולא רק לצלם ולביים לאחרים

אופני הרעם היה הסרט הראשון שלי ב2001
הוא הגיע אלי דרך שחר בן חור שפנה אליו יהלומן חרדי שרצה להשקיע בסרט ומאז התחלנו לעבוד יחד וקראנו לעצמנו האחים כהן וחצי
כיוון שאני כהן ושחר אמא שלו כהן, אז הוא חצי כהן - מכאן השם כהן וחצי
מיד אחכ עשינו את הרפתקה בפראג שזכה להצלחה גדולה ומאז לא עצרנו


3. חלק מהסרטים שלך היו בעלי גוון קומי, ספר על כך.

אני מאד מחובר לצד הקומי. עשינו אפילו מערכונים לקהל (הדיסק הצרוב, מניין חסר, הצחקתם אותי) ועוד הרבה סרטים בגוון קומי 
אני מאד אוהב להצחיק ואני בעיקר אוהב לשלב צחוק ומתח. כי הצחוק הוא הרפיה למתח ומאפשר לעשות מיד אחרי סצינה קומית סצינת הגברת מתח או אימה
שאם לא היתה הסצינה הקומית כסוג של אתנחתא לקהל היה מאד קשה רגשית
אני גם אוהב מאד לשלב קומיות בתוך סצינות מתח עצמן בסגנון ברוס וייליס ב"מת לחיות"


4. בשלב מסויים הפסקת לעשות סרטים לבנים ועברת לסרטי נשים חרדיים, מדוע הפסקת?

הפסקתי בגלל שרוב התעשייה הפסיקה - הצריבות והאינטרנט הרגו את התעשייה -אי אפשר להרוויח
ניסיתי בזמנו להקים אתר VOD לתכנים לחרדים הנקרא דוסליווד, תכנים חינמיים ובתשלום כמו נטפליקס לחרדים 
אבל זה היה מוקדם מידי
אולי רק היום הקהל בשל לזה, אבל אני לא הולך כבר לנסות שוב (:
למזלי צילמתי במקביל לסרטי הנשים ונחשפתי לתעשייה ואז החלטנו אני ושלום אייזנבך לעשות סרט בעצמנו (עיוורת) שזכה להצלחה
תמיד הייתי יזם בנשמה, ועם שותפים זה יותר קל


5. בסרטי נשים הגוון הקומי קצת פחות קיים נכון? מדוע?

בגלל התשלום הגבוה הקהל מצפה לקבל את מגוון הרגשות השלם ובמיוחד מתח ובכי,יש גם יותר ריספקט לסרט מתח או היסטורי - נחשב יותר ברמה מקומדיות
אגב גם בשאר העולם זה כך - אין כמעט סרטים זוכי אוסקר שהם קומדיות נטו
 ולכן קשה לשלב הרבה קומיות בסרט - זה מסוכן מידי, ועלול להוזיל את ערכו בעיני הקהל
אבל אני לאחרונה מכניס יותר ויותר קומיות בסרטים, רק באופן מעודן
הלוואי והיה אפשר לעשות קומדיה נטו


6. ספר בבקשה על הסרט האחרון (לא ליפול 2- פעם ראשונה כמדומני שיש סרט המשך חרדי לא?)

אכן זהו סרט ההמשך הראשון במגזר הנשים. והוא אכן הצלחה גדולה. הבנו שבדיוק כמו בתעשייה ההוליוודית - אנשים אוהבים לראות המשך של משהו שאהבו
כולנו בני אדם בסוף
ואכן לא ליפול 2 הוכיח את עצמו -ההצלחה בקופות מרשימה והקהל מאד אוהב ברוך השם
הסרט ממשיך מאותה נקודה שעצרנו בסרט הראשון כשנחמה נכנסה לכלא הסובייטי ומתפתח להיות מותחן ריגול משובח של המלחמה הקרה

7. תוכניות לעתיד?
אולי בסוכות או פסח עוד שנה וחצי נעשה סרט נוסף (לא המשכון) אני מאד רוצה אגב שהוא יהיה לפחות חצי ממנו קומי
במקביל אני מתקדם עם פרוייקטים גם לקהל הרחב

יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

הומור ושנינות בפרסומות


בס"ד       הומור בפרסומות
בפוסט זה אני רוצה להתייחס לאחת הפלטפורמות החזקות ביותר להומור- פרסומות.
פרסומות אמורות בראש ובראשונה למשוך תשומת לב. סרטון מצחיק מושך תשומת לב. החכמה היא לייצר הומור שבאמת יצחיק ולא יהיה יותר מידי מגויס לתוכן הפרסומי. כמובן שכאן עולה הדילמה עליה דיבר איש הפרסום הנודע דייויד אוגילבי. אוגילבי הפנה את תשומת הלב לכך שפרסומות יצירתיות במיוחד שזוכות בפרסים, במקרים רבים לא באמת מקדמות מכירות. אנחנו הצופים כמובן נעדיף אותן. מזמין הפרסומת, פחות.
ובכן- קבלו דירוג לפרסומות השנונות והמצחיקות ביותר. (פרסומות ישראליות המוכרות לי ומתאימות לכל המשפחה)
במקום הראשון היונים של ביטוח ישיר
סדרת פרסומות שהתיישבה על התבנית של "השמן והרזה" אחד שמן וכביכול חכם (הארדי) והשני רזה וטמבל (לורל). מה שיפה בפרסומות הללו זה שהן במקרים רבים מציגות נקודת מבט ייחודית על המציאות ( למשל הפרסומת בה הרזה חושב שלפנטומימאי אין מספיק כסף לשני גלגלים ולכן הוא נוסע על חד אופן.)
צד חזק נוסף בפרסומות הללו זה שהן מציגות צדדים רבים ומגוונים בחברה הישראלית. כגון צפיה בסרטים הודים, נחמנים מרקדים ושלל טיפוסים.

במקום השני לאחר התלבטות עם הראשון- רועי כפרי והפרסומות למילקי
אני חייב לציין שכמורה המלמד פרסום וקומדיה, רועי כפרי זוכה למקום ראשון אצל ילדים ובני נוער. הוא בנה טיפוס בורגני חלש. (צפי קצפי) שמעורר הזדהות ואמפתיה – תכונה קומית חזקה שחסרה כיום.
 הפרסומת הכי חזקה שלו "ברוכים המתפנקים" בה הוא מציג אנשים שהפכו לסוג של זומבים או מסוממים בעקבות אכילת מילקי.
במקום השלישי- יניב דרוויש והפרסומות למחסני חשמל
דרוויש בנה טיפוס של מדרוב. אדם שמחפש ריגושים בכוח אבל מה לעשות בקנייה במחסני חשמל אין שום ריגוש...הכל פשוט. הפרסומת בה הוא מנסה לצאת ממצרים עם מוצרים ומסתבך עם המשטרה המצרית תוך כדי הצגה שמתכתבת עם יציאת מצרים, חזקה במיוחד.
סוג ההומור שלו בנוי על טיפוס שהתכונות הגרועות שלו כל כך בולטות עד שזה מצחיק. מה שנחשב להומור צרפתי (הקמצן או החולה המדומה של מולייר, הטיפוסים של לואי דה פינס)



גם הפרסומות של ליאור כלפון למימון ישיר מוצלחות במיוחד הפרסומת עם בצלאל שנחטף. סרטון המחבר עולמות תוכן של סרטי חטיפה וכופר עם עולם הבת מצווש והטיפוס הנעבך השלומיאלי והנשלט הרגיל של ליאור כלפון.

גם פרסומת החייזרים התימניים של אדיר מילר מוצלחת. אלא שהטיפוס המוצג בה אגואיסט  ומיזנתרופ כמו מיסטר בין ואני לא משוגע על טיפוסים קומיים שאינם מעוררי אמפתיה.
ציון לשבח גם לסרטונים של ניר וגלי המפרסמים את דואר ישראל. הם שנונים ומצחיקים למרות שמכניסים את המסרים  הפרסומיים שוב ושוב. חביב התלמידים הוא הסרטון "טסים לחו"ל טסים לחו"ל"
אני בטוח שעשיתי עוול לעוד כמה שנונים אתן מוזמנים לתקן בתגובות.
ברמה העולמית ישנן המון פרסומות שנונות. אם כי להתרשמותי בישראל השימוש בהומור בפרסומות חזק יותר.
אציין לטובה את הפרסומת של עוגיות אוראו בה מתווכחים בספריה מה יותר טעים העוגייה או הקרם. הויכוח מתלהט והופך לקטטה המונית המנוהלת בשקט מופתי כיאה לספריה. סוג של אוקסימורון מוצלח במיוחד.
חשוב לזכור- פרסומות הינן הסרטים הכי מושקעים בעולם ביחס של עלות שניית מסך.
יחד עם זאת אני סבור שקומדיה שהיא פרסומת תהיה מוגבלת ביכולת שלה לתת חוויה עמוקה של צחוק ואופטימיות קומית. המסחריות שלה נמצאת כל הזמן ברקע. התחושה שהיא עובדת בשביל מישהו. אפילו בתוכנית הנינוחה "קומקאים במכוניות שותים קפה" שבה ג'רי סיינפלד מדבר עם קומיקאים על קומדיה ועל החיים. הפרסומת הבוטה לקפה לה וואצה שמוכנסת באגרסיביות די מציקה.
 קריסטיאן ת'רון שטוען שקומדיות הסלפסטיק הם בעצם ביקורת על עולם הפרסום. עולם הפרסום מראה מצג שבו חפציך הם ידידך . המוטו של תרבות הצריכה הוא, ככל שתקיף את עצמך בגאדג'טים תהיה יותר מאושר. ואילו הסלפסטיק הוא בדיוק ההיפך מזה. חפציך נהפכים לאויבך. אתה נתקל בהם, הם נופלים עליך וכו'
 או שהחפצים נופלים על הדמות הקומית או שהוא בסוג של מתקפה עליהם כמו הסצנה ב"האחים בלוז" בה אלווד וג'ייק נוסעים עם המכונית שלכם בתוך קניון ופשוט מחרבים שפע של סחורה. או סרט האנימציה "גשם של פלאפל" בה הגיבור נלחם נגד מכונה הייצרת מותרות של מזון שהוא בעצמו יצר.
הקומיקאי האולטמטיבי המוצג בתלמוד- זה שמשמח שבורי לב, הוא מחפש את משיב הנפש שבתוך המציאות ולא משמח את הנפש עם גאדג'טים.  כמו שד"ר ריק הנסון אמר "קניות כיום הן תרופה לדיכאון, אלא שזו תרופה לא כל כך מוצלחת"
יחד עם זאת בדור שבו הדיכאון הופך למגיפה עולמית. מעלי חיוכים מכל סוג מתקבלים בברכה.


יום חמישי, 24 באוקטובר 2019

איזה דגים- סיפור חסידי על רבי ברוך והרשל'ה בעיבוד קומי במיוחד

הרשל'ה מאוסטרופול היה דמות אמיתית. הוא היה המשב"ק והבדחן של רבי ברוך ממעז'יבוז', ואף זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב כהוקרה להיותו משמח הבריות.
לקחתי סיפור חסידי ידוע, וסיפרתי אותו מנקודת המבט של הרשל'ה.
המסורת היהודית חסידית של בדחנות ששורשיה עוד מהמשנה והתלמוד תמיד ריתקה אותי.
הרי הסיפור לפניכם.



שלום. קוראים לי הרשלה. אני המשב"ק של רבינו, רבי ברוך ממעז'בוז'. הלוא הוא נכדו של הבעל שם טוב הקדוש.
כשאני בסביבה כולם צוחקים. בגלל זה רבי ברוך בחר בי כמשב"ק. כי אצל רבינו הכל מסודר. זמן זה זמן, סדר זה סדר.
הרבי חשש שמא מרוב סדרים ייפול בעצבות ולכן הביאו לו משמש משמח- כלומר אני.
כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדרו, חיפשתי משהו על הריצפה. הרבי שאל אותי מה אני מחפש? אז אמרתי ששמעתי שנפלו פניו של הרבי וכעת אני מחפש את פני הרבי על הריצפה.
הרבי צחק בקול רם, והחסידים אמרו לי שדבר כזה לא קרה כבר המון זמן בגלל שהרבי מאוד מודאג מהמצב של עם ישראל.
האמת, מזל שהרבי צוחק ממני.
כי כשהרבי מקפיד, זה מסוכן ממש.
אבל בגלל שאני מצחיק, הוא לא מקפיד עליי אף פעם.
אפילו לא בכל מה שקרה סביב שבת שעברה.
מה קרה?
טוב, הכל התחיל ביום ראשון לפני כן. הגיע מכתב בהול מברדיצ'ב.
נקשו חזק בדלת, הרבי אמר לי: הרשל'ה עזוב הכל ורוץ לראות מי זה.
עזבתי הכל. את המגש, עם קנקן התה (עליו השלום) עם הספלים, הסוכר והחלב. (מה אני אעשה, כשרבי אומר לי משהו אני מציית מייד! אמר לי לעזוב הכל, עזבתי הכל!)
פתחתי את המכתב וחשכו עיניי.
הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מבקש לבוא לשבת, כדי לראות את הטיש של רבינו ברוך.
רבי לוי יצחק, הוא צדיק גדול.
העניין הוא שהוא בדיוק ההיפך מרבינו.
רבינו מקפיד על זמני תפילה. אצל רבי לוי יצחק- אף פעם לא יודעים מתי הוא מתחיל ומתי מסיים.
לפעמים הוא תפוס במחשבותיו הרבה זמן לפני התפילה,  עומד עם הטלית על הכתף ואומר, איי אבא, כמה שאני אוהב אותך, איי אבא כמה שאני אוהב אותך, ככה אוליי עשר פעמים. (למרות שאני בטוח שה' הבין את זה על הפעם הראשונה)
לפעמים מרב התלהבות הוא מתחיל לרקוד ולצעוק בתפילה.
ואילו רבינו- התפילה שלו- תפילה מלכותית. שקטה, מנומסת, אצילית.
והאוכל- אצל רבינו, הדר מלכות. מעולם לא התכופף בפני האוכל- אלא מעלה אותו אליו.
רבי לוי יצחק-בוצע את המאכלים- זורק מהם לחסידים שבולעים את מאכלי הצדיק בשקיקה.
ובכלל, אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות.
בקיצור זה לא נראה לי מתאים בכלל.
נכנסתי לחדר ואמרתי לרבי ברוך אל תשאל מה היה כתוב במכתב.
(למה תמיד שאני אומר אל תשאל- דווקא אז שואלים?)
הרבי שאל, ואני אמרתי שאני לא רוצה להביע דיעה אבל לא נראה לי מתאים שרבי לוי יצחק יבוא לשבת. (מהסיבות שהזכרתי)
בנתיים מזגתי תה חדש.
ואז הרבי אמר לי לעזוב הכל ולכתוב מכתב תשובה- שבאמת זה לא כדאי.
(טוב, כבר הבנתם מה קרה לתה, הקנקן, הסוכר, הספלים והחלב)
ישבתי וכתבתי מכתב תשובה.
(רק בהתחלה טבלתי את הקולמוס בחלב במקום בדיו, אחר כך סידרתי את זה)
שלחתי את המכתב. וזהו.
ביום רביעי, בדיוק כשאני הולך עם התה. שוב נקישות רמות בדלת.
(לא נורא התה, והספלים, עושים לי הנחה בחנות של כלי הבית)
ומה אני רואה שכתוב במכתב?
רבי לוי יצחק מבטיח להתנהג באיפוק ובנימוס, העיקר שיראה את השולחן הטהור של רבינו ברוך.
טוב, הרבי הסכים מיד. הוא אמר שזו זכות גדולה לארח צדיק כזה.
אני- נלחצתי.
בקיצור, רבי לוי יצחק הגיע, התפלל בשקט. (אני ראיתי על הפנים שלו ש"בלכה דודי" ממש התחשק לו לקפוץ ולרקוד לכבוד ה', אבל הוא התאפק)
בקידוש הקשיב בשקט. (שמעתי שאצלו, הכוס של הקידוש נשפכת מרוב התלהבות, אבל כאן הקשיב בשקט)
ואז הגיע שלב ההגשה. אני צריך להגיש את הדגים. חשוב להדגיש! דגים זה לא תה! לדגים יש רוטב אדום, יש כאן אורחים, זה לא צחוק. אני החזקתי את מגש הדגים חזק, חזק! בשתי ידיים. הבנתי שהפעם אני חייב לשמור עליו שלא ייפול!
עברתי בין המסובים, שאלתי כל אחד איזה דג הוא רוצה, חילקתי לכולם, וכלום לא נשפך ברוך ה'.
ואז הגעתי לצדיק מברדיצ'ב. שאלתי אותו- איזה דג הרבי אוהב?
אוהב? שאל אותי הרבי בתמיהה?
כן, עניתי, תוך כדי שאני מחזק את אחיזתי במגש. איזה דג הרבי אוהב? קציצה? פרוסה? קרפיון? סלמון?
ואז הרבי מברדיצ'ב קם על שתי רגליו והתחיל לרקוד?
אוהב? אני אוהב רק את ה' רק את ה' אני אוהב! רק את ה' אני אוהב!
ככה הוא רקד ורקד בהתלהבות, הפנים שלו היו אדומות, הוא נראה כמו מלאך, ואז כשהרים את ידיו, העיף את המגש ורוטב אדום נשפך על הקפוטה הלבנה של רבינו רבי ברוך!
אוי! אוי! חשבתי שהעולם נחרב!
ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי אני לא אשם. הפעם באמת החזקתי את המגש חזק בשתי ידיים!
אבל פחדתי שהרבי יקפיד! פחדתי שתתפתח פה מחלוקת שאחריתה מי ישורנה!
אבל לא, הרבי ברוך חייך והמשיך את הסעודה בשמחה גדולה.
שאר השבת עברה בשקט.
ביום ראשון הרבי ציווה עליי לא לכבס את הקאפוטה!
הרבי אמר הקאפוטה הזו ספוגה באהבת ה' אני רוצה שתשאיר עליה את הכתם לזיכרון עולם.

יום רביעי, 9 באוקטובר 2019

הקומדיה הלשונית- על מטבעות לשון ושיבושם



בפוסט זה אני רוצה להייחס לסוג הומור שנחשב יהודי במיוחד. משחקי לשון. כפל משמעות, עיוות של מטבעות לשון וכדומה.

עיוות של מטבעות לשון-
מטבעות לשון הם תבנית המוכרת לכולם, בקומדיה תמיד נשבור תבניות בצורה שלומיאלית ונייצר צחוק. דוגמא שייקה אופיר שהיה אומר "זרח מפרחוני" במקום פרח מזכרוני. או מוני מושונוב שהיה מצהיר ברוב טקס "ריבונו של פתח תקווה" במקום ריבונו של עולם. או מאז "פרוץ המדינה" במקום מאז פרוץ המלחמה.
לילדים קטנים יש הרבה פנינים כאלה שגורמות לשעשוע אצל הסובבים. למשל הילדה שברכה בבוקר "הנותן לשכווי גבינה להבחין בין יום ובין לילה" (במקום הנותן לשכווי בינה)
ישנם עיוותי לשון שאופיניים במעבר משפה לשפה. כגון בסרט "כיפה אדומה הסיפור האמיתי" פול באניון שמוצג כאדיוט טיפוסי, נכנס. החוקר אומר לו "וואו אתה בחור גדול- אתה קונה בחנות big and tall?   הבחור עונה this is big and tall mistake  כביטוי שכמובן לא מתאים לטעויות. או הביטוי "אני רק שאלה" שהגיע מהעולים מרוסיה והתקבע כצורה משעשת לומר, אני רק צריך לשאול שאלה.
כפל משמעות
אשף כפל המשמעות הוא ללא עוררין יעקב פרוינד. למשל הפתגם שלו "מה עושה מי שקנה אבטיח לא מוצלח?" התשובה: אוכל את הלב. המשמעות כפולה אוכל את הלב במשמעות של מצטער וגם במשמעות של אוכל את ליבו של האבטיח.
פרוינד משתמש גם בהלחם של שני מטבעות לשון היוצרים כפל אסוציאטיבי משעשע. כגון מהו חמור? זברה שירדה מהפסים. חמור הוא אכן דומה לזברה בלי פסים אלא שלירדה מהפסים יש משמעות גם של שיגעון וזה מה שיוצר את כפל המשמעות המשעשע. או העכבר מחפש דירה- מבקש מחילה. כפל המשמעות בין מחילה כביתו של העכבר לבין בקשת סליחה.
הבנת מטבעות לשון כפשוטו
דמות האידיוט החביבה בקומדיה. (או זה שעושה את עצמו אדיוט אבל בעצם הוא החכם כגון הרשלה או נאסר א דין) האידיוט או שוטה העיירה מבין מטבעות לשון כפשוטם. למשל הרשל'ה נכנס ללשכתו של רבי ברוך ממעז'יבוז' (תפקידו היה לשעשע את הרבי) הוא לוקח נר ומתחיל לחפש על הרצפה. שואל אותו הרבי "הרשל'ה, מה אתה עושה" עונה הרשל'ה שמעתי ש"נפלו פניו של הרבי" אני מחפש איפה הם נפלו.
או כמו מקרה משעשע אמיתי ששמעתי. יהודי שהיה חייב כסף להוצאה לפועל שילם את החוב ובא לפדות את סט "השולחן ערוך" שלו (סט ספרי הלכה גדולים ויקרים) הפועל הרוסי הפך במשך שעה את המחסן ואמר בחגיגיות. "מצטער אבל אין כאן שום שולחן"
אוקסימורון
אוקסימורון הוא משפט שיש בו סתירה פנימית, ולכן הוא מגוחך. כגון "תאמין לי, אל תאמין לאף אחד" או "כבר אמרתי לך מיליון פעמים לא לומר גוזמאות".
דודו דותן עשה זאת מצוין כשאמר פעם בתוכנית שלו "הוצפתי במכתב" שזה כמובן אוקסימורון כי הוצפתי משמעו ריבוי גדול ומכתב משמעו אחד.
לאחים מרקס היה אוקסימורון שנון. צ'יקו אמר: "אני לא אוהב את המערב, כל הזמן יריות ודם, חבל שהמערב לא במזרח" או האוקסימורון הכי שנון והכי מפורסם של גראוצ'ו מרקס "אני לא רוצה להתקבל למועדון שמקבל אנשים כמוני"
בטכניקה זו משתמשים הרבה בעולם הפרסום והשיווק כדי למשוך תשומת לב. כגון אוהבים את ...מצביעים ל...או בית גיל פז לצעירים בני 65 פלוס. והאמירה השיווקית המפורסמת "אין לנו כסף לציוד זול"
ייתורי לשון
שימוש לשוני נוסף הוא ייתורי לשון. דוגמאות דני סנדרסון שמספר על ביקורו ב"דרום סאות' אפריקה" או לומר הייתי ברחוב "המלך קינג ג'ורג" ושוב ביטויים חביבים של ילדים קטנים. "יותר עדיף" או "יותר קצת" (במקום פחות) הכפילויות הללו יוצרות אפקט משעשע. (זהו ביטוי לשוני לאחד הקרונות הקומיים הבסיסיים ביותר, עיקרון ההגזמה)
משמעות אירונית
ביטויים יכולים לקבל משמעות אירונית כשהם באים במקום שבו המציאות הפוכה. למשל הילד הקטן שקשקש על הקיר ואמר לאימא "קישטתי את הבית לכבוד שבת" לצד התסכול זה גם משעשע.
או הגברת בדיאטה התמידית שאומרת "ממש הגזמתי עם האכילה היום- אכלתי שתי עגבניות שרי, אני מפוצצת"
משמעות אירונית תשמש פעמים רבות ככותרת לתמונות או סרטונים כגון ישראלים מתנהגים בחוסר נימוס במטוס תחת הכותרת "הישראלי היפה" ייתן משמעות לעגנית וחזקה יותר מאשר הכותרת הישראלי המכוער. או מישהו זולל תחת הכותרת "אני בדיאטה (ממחר) " או שר שנתפס בגניבה וכדומה והכותרת תהיה "כבוד השר"

יום שלישי, 17 בספטמבר 2019

דיסטופיה סאטירית נוקבת- על הספר "חופשי זה " של הרב חיים נבון


קראתי בשקיקה את ספרו של הרב חיים נבון "חופשי זה". אני כותב עליו בבלוג קומדיה למרות שהוא דיסטופיה קיצונית, מכיוון שהוא מאוד סאטירי. סאטירה שייכת לתחום הקומדיה למרות שבמקרים רבים אינה מצחיקה. וכן בגלל הדגשת אלמנטים קומיים על ידי ההיפוך שלהם.
הספר מספר על גיבור שקוראים לו אור. הוא חי בישראל 2089 בעולם שאין בו משפחות. העולם המערבי נמצא בדעיכה הילודה שואפת לאפס, העולם המערבי גווע. כדרכה של סאטירה הספר לוקח מגמות שכבר קיימות ופשוט מקצין אותן. כבר היום יש כפרים מתרוקנים ביפן וילודה שלילית ברוב מדינות אירופה.
הקשר העמוק לקומדיה. הספר חושף את הקשר בין דתות לקומדיה. קומדיה הרי היא התגברות כוחות החיים, כפי שכתב כריסטופר בוקר, לא לחינם חלק גדול מהקומדיות הן רומנטיות ומסתיימות בחתונה. בכל הדתות יש חגים שקשורים לנישואין הולדה ופריון, אצלנו ט"ו באב. הספר חושף איפה שאף על פי שהדתות כיום נתפסות כמרסנות או אפילו מקלקלות את שמחת החיים, האמת היא בדיוק הפוכה. האמונה היא כוח מניע שמגביר את כוחות החיים. מכניס אותם אמנם למסגרת וסולד מפריצות, אבל בסופו של דבר מגביר את כוחות החיים. חגי נישואין והולדה הם בעצם החיבור האולטמטיבי, הקומי והנכון בין אמונה לכוחות החיים.
בספר אמנם זה שונה. בתחילת הקריאה חשבתי שלפני קומדיה רומנטית, יש זוג, יש מכשול רציני לאהבה. המכשול הוא ההדוניזם והליברליזם שמייצרים קשר שטחי ולאו בר קיימא. והנה הזוג יתגבר על המכשול- יכולה להיות קומדיה רומנטית מקורית ומעניינת. הסופר בחר לעשות זאת אחרת- אבל עדיין מהדהד את המסר- כוחות החיים צריכים מסגרת, צריכים דלק, והדלק הוא האמונה. כנראה שהכותב סבור שהדוניזם הוא מכשול בלתי עביר לאהבה ברת קיימא. טענה מעניינת.
באופן מעניין האמונה היא גם הדלק של ההשכלה. באין משפחות באין ילדים שזקוקים לעולם טוב יותר, אין דלק למחקר מדעי פורץ דרך, יש פרקים שלמים שעוסקים בכך סביב "המחסום" (לא אפרט עוד עשיתי מספיק ספויילר) . הסופר טוען טענה מהפכנית (שמתאימה לבית מדרשו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל) חיפוש התשובות, הרצון לפרוץ דרך מדעית נובע גם הוא מרצון ה' שבא לידי ביטוי בעולם על ידי אנשים שמחוברים לכוחות החיים שלהם. כוחות החיים הם מתנה אלוקית.
הספר מטלטל, מעורר מחשבה, ובעיקר מציב את היהדות במקום אחר לגמרי מהסטיגמה החילונית.
יישר כוח לרב נבון על חניכת הז'אנר של ספרות שמרנית  אמונית בישראל- מה שמיץ' אלבום לעושה בהצלחה כבר שנים רבות בארצות הברית. (הספר הזכיר לי במובנים רבים את שומר הזמן של מיץ' אלבום). זוהי הרמת כפפה מבורכת ואיכותית, והלוואי ויצטרפו עוד סופרים למגמה הזו. לדעתי כדאי להקים אתר ייעודי לספרות מסוג זה בעברית ובאנגלית ובכוונתי לפעול בכיוון בעזרת ה'.
כמה הערות לשיפור בקטנה: אני אישית כאמור הייתי מסיים את זה רומנטי יהודי, אבל הבחירה של הכותב מובנת לי (וסליחה על הספויילר)
הערה שניה: בספרות ספוקלטיבית תמיד יש סכנה של ריבוי תיאורים ובניית עולם מפורטת שמתחילים קצת לייגע, זה קורה בתחילת  ואפילו אמצע הספר, אך נעלם בהמשך עם התקדמות העלילה.
עוד הערה מעניינת- בדיסטופיות יש בדרך כלל תאגיד ענק או ממשלה זדונית עם קונספירציה נוראית. היפה בספר חופשי זה שהוא טוען בדיוק את ההיפך. אין קונספירציה, ההדוניזם הופך אנשים ללאים ושטחיים, אף אחד לא קורא מעבר לעמוד הראשון בגוגל.  הספר קורא לכל אדם לבדוק את עצמו עד כמה השקפת עולמו בנויה מכותרות או ממשנה סדורה לאחר מחשבה. לרב חיים נבון, ללא ספק יש משנה סדורה ורהוטה.



יום שבת, 18 במאי 2019

מפוליאנה ועד שירה גאולה. על אמונה דתית, אופטימיות, תמימות, וקומדיה


הפוסט הפעם מוקדש ליצירות שאינן קומיות במובן של להחזיק את הבטן מצחוק, הן קומיות במובן העמוק של המילה. קומיות באופטימיות ב"התגברות כוחות החיים" כפי שמגדיר זאת כריסטופר בוקר.
פוליאנה
ראשונה נזכיר את פוליאנה. הילדה הנמרצת והשמחה באופן בלתי רגיל. גיבורת ספרה הקלאסי של אלינור פורטר, פוליאנה מוצאת את השמחה בכל דבר, זהו הרי המשחק שלה "משחק השמחה". אביה איש הדת חיפש ומצא שמונה מאות ציווי שמחה בתנ"ך, והיא ממשיכה בדרכו. השמחה שלה מאותגרת על ידי נכות זמנית, אך זו חולפת והכל טוב. שמחת החיים שלה מדביקה את כל הסובבים, ואף מביאה בסופו של דבר את דודתה להתחתן- סיום רומנטי קלאסי לקומדיה- "התגברות כוחות החיים". לא לחינם ביוון קומדיות היו משוחקות בחגים של אלילי הפריון.
שירה גאולה- ברסלב
כעת סיימתי לקרוא את ספרה של נועה ירון דיין "שירה גאולה" ספר מצוין שהותיר בי רושם עמוק. לא, הגיבורה של ירון דיין אינה ילדה שמחה וקופצנית כמו פוליאנה, נהפוך הוא היא מתחילה מנקודה של כאב שמפרק אותה ושולח אותה למסע בריחה. הברסלבים, הנח - נחים הם השמחים, הם הפוליאנה, הם המקפצים ומדביקים בשמחתם אפילו אותה. השמחה כאן מאותגרת על ידי כאב על אובדן אב אצל שירה גאולה, ועל ידי מפגש עם המוות בהודו אצל בן זוגה (לעתיד) דביר. השמחה והאופטימיות של אהרן- תלמידו של הסבא ישראל אודסר מדביקה גם אותם. שמחה על מה? על כך שאין ייאוש בעולם, על כך שבתוך החושך תמיד תימצא קרן אור שניתן יהיה לטפס עליה ולצאת משאול תחתית. הסבא עצמו כמו גיבור קומי טוב נלחם נגד מגבלות הגוף ובורח ביחד עם תלמידו, בגיל מאה! מבית אבות מכיוון שיש לו עוד הרבה מה לתת לעולם. גם זה מוטיב קומי מובהק שהזכיר לי את הספר "הזקן בן מאה שיצא מהחלון ונעלם" של יונס יונסון. כוחות החיים מתגברים מעל מגבלות הגוף.
כתביו של רבי נחמן הם שילוב קומי מנצח- שמחה, תקווה אופטימיות וחוסר מוכנות להיכנע לייאוש מחד, ודמויות קומיות ואלמנטים קומיים מפורשים מאידך. "מעשה ממרור" הוא ממש קומדיה של מפגש תרבויות וטעויות, שבעת הבעטלרעס נראים ממש כמו "פריק שאוו" (אהרן מהספר שירה גאולה ממש מזכיר אותם, זקן צולע אבל מגיע לאן שצריך, יותר טוב מכולם) מעשה מביטחון הוא הסיפור האולטמטיבי על כוחה של שמחה ותמימות, ותבואת הישגעון היא קומדיה על הגבולות בין שיגעון לנורמליות וסאטירה על מה שאנו מכנים נורמליות. רבי נחמן תמה- אנו מלאי קנאה, חוסר סיפוק במה שיש לנו, דאגה מדברים שאנו לא יכולים לשנות, ולכל זה אנו קוראים נורמליות?
קפרה כהמשך לרבי נחמן
כבר כתבתי שסרטיו של פרנק קפרה הם בעצם גלגול מודרני של המעשיות של רבי נחמן. גיבור תמים שמתמודד עם עולם ערמומי. בסרט "מר דידס הולך העירה" איש תמים יורש הון עתק ונותן כמעט את כולו לצדקה כי "מה יעשה עם כל כך הרבה כסף" הוא נחשד כמשוגע ובעצם מעורר דיון על גבולות השיגעון. מיהו המשוגע? זה שצובר כסף שלעולם לא יספיק לבזבז, או זה שעוזר לאחרים עם כסף שהוא לא צריך? "אלו חיים נפלאים" היא קומדיה רומנטית על אדם שכמעט מתאבד, עד שמלאך מראה לו כמה חייו מלאים ערך וכמה עליו לשמוח בחלקו, השמחה בחלקך- גם היא קומית וזכתה לכבוד מחודש בסרט "שרק לנצח"
גיבורים דתיים
עד כאן גיבורים דתיים. אלו בכוח האמונה מצליחים לראות את הצד המואר של החיים והעולם. האם גיבור לא דתי מסוגל לעשות זאת? בסרט האוסטרלי "מטוסי נייר" אנו רואים ילד בעל גישה חיובית ומוארת המצליח בכוחה להתמודד עם אבדן אם ועם יריב ספורטיבי מרושע, בכוח גישה המגיעה מהמזרח. שלווה וקבלת הדין.
צריך לומר שרעיונות כאלה מעולם המיינדפולנס הולכים יפה עם יהדות בכלל ועם ברסלב בפרט. קבלת המציאות כמו שהיא, יכולת להכיל כאב לצד שמחה, ראיית הכאב כגל עם עליות וירידות. (בכללי יש הרבה חפיפה, יש גם דברים שפחות בחפיפה, בין מיינדפולנס ליהדות על כך בפוסט נפרד בעז"ה) תפיסות אלו נחשבות אף הן לתפיסות דתיות מזרחיות.
בסרט "אורות הבמה" צ'אפלין ליצן מזדקן מחזיר את שמחת החיים ואת הרצון לחיות על ידי ההבטה בטוב וביפה שבעולם, לרקדנית שאיבדה את התחושה ברגליים, על ידי תופעה פסיכוסומטית שנובעת מייאוש. צ'אפלין בסרט הזה חילוני, אבל כן מתפלל בשעת צרה. תפילה של ספקן, אבל תפילה.
פאץ' אדמס מציע גרסה חילונית הומנית של מציאת היפה ומשובב הנפש בעולם. המסקנה שלי היא שישנן גישות חילוניות שתומכות בתמימות ושמחה פשוטה ותמימה אך זו לא ברירת המחדל. בעיקרון כל זה הולך מצוין עם אמונה.
אני יכול להיתלות באילן גבוה למסקנתי זו, ד"ר ריק הנסון מחבר הספר "מאושרים לתמיד" שמציע את התמימות וקבלת המציאות כמו שהיא כדרך חיים. הגישה שלו נעה בין חילוניות למיינדפולנס אך הוא מביע הערכה לאמונה, וסבור שהיא מועילה לאורח חיים שכזה.
ולסיום עוד משפט שבח לספר "שירה גאולה". המאמינים שבו סובלניים באופן קיצוני.  הם לא כופים את אמונתם אלא מציעים אותה כאופציה, כמתנה עבור דור שבולע ציפרלקס בחבילות.
ירבו כמותם בישראל.
מזכיר לכם להעניין בספרי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שלישי, 22 בינואר 2019

תערוכת ההומור היהודי בבית התפוצות

ככותב בלוג על קומדיות, הייתי חייב את הביקור הזה לעצמי, היום עשיתי זאת וביחד עם תלמידים שזה נתן פרספקטיבה מעניינת על הדור הצעיר.
יצאתי ברגשות מעורבים. התערוכה מעוצבת בצורה נאה, רוב הגדולים נמצאים שם. יש הסבר יפה על "רצועת הבורשט" אותו אזור נופש  יהודי בהרי הקטסקיל בניו יורק, שהצמיח קומיקאים ענקיים כמו ג'רי לואיס מל ברוקס ועוד. חדר ההולוגרמות של הסטנדאפיסטים היה מרשים מאוד. וכן ההתייחסות למעורבות העצומה של יהודים בהומור האמריקני. והפינה של סיינפלד, כמו גם של דני קיי וג'רי לואיס עשויות היטב, עם קטעים באמת נבחרים.
מה הפריע לי?
המידע הוא בגדר קצה קצה המזלג- שאלתי את התלמידים, מי שאין לו ידע מוקדם לא באמת הבין מי זה מי ומה תרומתו וחשיבותו.
ההסבר וההגדרה- מהו הומור יהודי? הומור שנעשה על ידי יהודים. איפה התייחסות לסבל היהודי? לתחושת הנרדפות?
ההומור היידישאי- נוכחותו חלקית ביותר, חסרים הרבה מהגדולים באמת. כגון דז'גאן ושומאכר, אלתר דרויאנוב והעיקר שלום עליכם- איך אפשר לעשות תערוכה על הומור יהודי בלי להזכיר את גדול הסאטיריקנים היידישאים- שלום עליכם. ההומור היידישאי הוא השורש האמיתי של ג'רי לואיס ודני קיי ומל ברוקס, שהם לא רק יוצרים ממוצא יהודי אלא יוצרים יהודיים שבדיחותיהם מלאים בתחושת דחייה ואי השתלבות במיינסטרים. אפילו על הנווד של צ'אפלין אמר שלום עליכם "צ'אפלין האיש אינו יהודי אך הנווד שלו בוודאי יהודי". כמו כן הקביעה כי "הבדחן" של העיירה נדחה על ידי הממסד הרבני והתקבל רק בלית ברירה בוודאי אינה מדוייקת- שמעון דז'יגאן בעצמו דחה אותה וראה את עצמו ממשיך מסורת נשכחת. אווירה זו הייתה נכונה נקודתית  לתחילת המאה העשרים בה להקות כמו "זמרי ברוד" לעגו לחסידים ואדמורים ונוצר קרע, אך במסורות היהודיות היה מקום של כבוד לבדחן- הרשלה מאוסטרופול נקבר כאות כבוד, צמוד לבעל שם טוב.

בהומור הישראלי לא ראיתי את אפרים קישון- וזה היה חסר, מאוד חסר, אולי פספסתי, אבל מקומו של קישון אמור להיות כזה שאי אפשר לפספס. היו חסרים לי גם אדיר מילר שרמזור שלו זכתה להצלחה בינלאומית ושלום אסייג שמייצג את ההומור הישראלי מזרחי  העכשווי (כן, היה מקום של כבוד לסרטי הבורקס)
ברמה הבינלאומית- נשכחו שני קומיקאים חשובים. ארקדי רייקין- הלוא הוא צ'ארלי צ'אפלין של הרוסים. זה שכרושצ'וב היה יושב אצלו בתאטרון וצוחק בקול רם. יהודי בכל רמ"ח ושס"ה ומקור גאווה ליהודי רוסיה.
והיהודי צרפתי ממוצא אלג'ראי - ז'ראר אורי (חורי) שעשה את הקומדיות הטובות ביותר של לואי דה פינס. עלילות רבי ז'קוב, הקאדילאק הלבן, שיגעון גדלות, מבצע תה לשניים ועוד. וברמה העכשווית יש את אוליביה נקש ואריק טולדנו שהם יוצרי קומדיות מרכזיים בצרפת בשנים האחרונות (מחוברים לחיים ועוד)
לסיכום שווה ביקור- אך כדי שהביקור יהיה אפקטיבי צריך להשלים מידע לתלמידים לפני או אחרי.
מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא