חפש בבלוג זה

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

ההומור הצ'כי בכלל ושל קארל צ'אפק בפרט


סופר אנטי-נאצי
קארל צ'אפק היה סופר צ'כי שכתב בתחילת המאה העשרים. הוא סלד מעריצות והתנגד מאוד לנאצים, דבר שבא לידי ביטוי ביצירותיו ובראשן "המלחמה בסלמנדרות" המתאר השתלטות של סלמנדרות על העולם ושתיקת העולם בגלל אינטרסיים כלכליים. כאשר הנאצים פלשו לצ'כיה הם הגיעו לביתו של צ'אפק על מנת לעוצרו, אך הוא נפטר זמן קצר לפני כן מדלקת ריאות.
בפוסט זה ברצוני להתייחס להומור של צ'אפק ולהומור בספרות הצ'כית שבין שתי המלחמות. ציבור הקוראים הדתי שימו לב, משהו חשוב חלף לנו מתחת לרדאר. ספרות צנועה, עדינה ושנונה. קחו למשל את  קובץ הסיפורים "בירה ומצבי רוח משתנים" בתרגומה של רות בונדי בהוצאת עם עובד 2012 שמאסף סיפורים קצרים. קובץ שאופיו שנון, עדין, ויש בתוכו הרבה כותבים יהודים.

מהו הומור שנון ועדין?
אני מרבה לטעון שההומור היום וולגארי, הוא מרבה לעסוק במיניות, בדרך כלל מהצד השוביניסטי שלה ואמצעיו הקומיים הולכים ומתמעטים. קחו למשל את קובץ הסיפורים של צ'אפק. "האיש שידע לעופף" (הוצאת כנרת) יש שם סיפור על נהג שנקלע למסע לוויה ומתנגש בארון קבורה. מעוצמת המכה המת שכלל לא היה מת, מתעורר לחיים. כעת הנהג נחשף לגל של תביעות: הוצאות הלוויה, קצבת ביטוח הלאומי של המת שבוטלה בעקבות תעודת הפטירה וכן הלאה. זהו הומור שנון! הומור שחושף אמיתות מוסתרות (לא כל הקשישים ששים להמשיך לחיות...) חולשות אנושיות ותכונות רעות קטנות. (חמדנות המשפחה בצל הארוע). לצערי סיפור כזה היה מקבל מעט מאוד לייקים בפייסבוק. בצ'כיה הוא פורסם בעיתון- המדיה הפופלארית של אז ונקרא בשקיקה על ידי קהל שחיכה לסיפורים מהסוג הזה.
יש בקובץ סיפור נוסף שתפס אותי במיוחד- "ההילה" סיפור על עובד בנק שהבוס שלו מאוד פגע בו. הוא מחליט למחול לו בלב שלם ואז צומחת לו הילה מעל הראש. הוא מתבייש מאוד לצאת כך לרחוב- ורק כאשר מתעצבן על כל העניין, ומחליט לשחק משחק מלוכלך עם הבוס אז ההילה נעלמת. גם סיפור זה הוא סאטירה שנונה מאוד ועדינה מאוד- על הטבע האנושי שלא יכול לסבול אנשים טובים מידיי- בעיניי מבריק! במושגי רייטינג של ערוץ 2? כישלון חרוץ.
אפילו המלחמה בסלמנדרות שמתאר השתלטות על העולם כתוב בהומור, באמפתיה ובהבנה לחולשות האנושיות (כלכלה, רצון לפתח את העולם ולהטביע חותם וכן הלאה)
דמות הבלש של צ'אפק- (סיפורים מהכיס) הבלש הוא בלש שכונתי, הפתרונות שלו אנושיים, אמפטיים ומצחיקים בפשטותם. תפס אותי במיוחד הסיפור על המרגל שאיבד חומר חשוב, הוא על סף התמוטטות עצבים וכבר בטוח שיש כאן מזימה בינלאומית, וברגע האחרון הבלש המקומי מגלה שזה בסך הכל גנב שכונתי שלקח את המסמכים בטעות, הוא התכוון בכלל לגנוב נקניקים...

בירה ומצבי רוח משתנים
קובץ סיפורים מצויין שמכיל גם הוא הומור חכם ושנון. הסיפורים שנחקקו לי במיוחד- הסיפור על הזוג היהודי השלומיאל שמסתבך עם שבירת הספל בווארט של הבת. (של הסופר היהודי ויטיך קראוס) וסיפור על הכיבוש הנאצי מנקודת מבטו של כלב- סיפור מדהים!
מתברר שהיהודים היו נטועים עמוק בתרבות הצ'כית, ללא ההתבוללות המאסיבית שאפיינה את יהודי גרמניה. (הדבר בולט בסיפורו של קראוס) עולם שנעלם.
המודל הצ'כי לאמנות
עובדה נוספת שכדאי לשים אליה לב. בצ'כיה שבין שתי מלחמות העולם, סופרים רבים היו ביום יום עובדים בעבודות פשוטות. האשק היה נהג אוטובוס או סוחר כלבים, אחרים היו מוכרים בחנויות, אנשי מלאכה וכן הלאה. בעיניי זהו סוד ההצלחה של הספרות הצ'כית. אמנים שיושבים בתוך עמם ולא במגדל שן. אמנים שמדברים על בעיות שמכאיבות לכולם. למשל הסיפור המדהים על בחורת כפר שמגיעה לעיר הגדולה, נשלחת לקנות בירה והולכת לאיבוד, השוטר יודע לכוון אותה לרחוב שממנו באה לפי טעם הבירה...


שתי המסקנות שלי הן: א. כדאי שציבור הקוראים הישראלי בכלל והדתי בפרט יכיר  טוב יותר את הספרות הצ'כית שבין שתי המלחמות. ב. כדאי שסגנון ההומור השנון והלא וולגארי יחדור לשיח הישראלי. רוצו לקרוא זה שווה.
בספר שכתבתי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא ניסיתי להידמות לסוג כתיבה זה. לפי תגובות שקיבלתי, די בהצלחה ב"ה. כל מי שרוכש תומך בנסיון לייצר הומור לא וולגרי.

ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום ראשון, 8 בנובמבר 2015

הקולנוע החרדי הסיפור האמיתי


הרבה נכתב על הקולנוע החרדי, אני רוצה לתת את הזווית האישית שלי, כמי שזכה להיות שותף לעשייה מהתחלה. בנוסף ראיינתי את יהודה גרובייס, יגאל הושיאר ושאול חיון כדי שהבלוג יהיה מדוייק עובדתית מצד אחד ומעביר תחושות עומק מצד שני.

מהו קולנוע חרדי?
לדעתי ההגדרה היא קולנוע שמשרת את הקהילה החרדית. או במילים אחרות קולנוע שהמיינסטרים החרדי צופה בו ומרשה לבניו ובנותיו לצפות בו לכתכילה ללא התנצלויות. זו הסיבה למשל שמוטי גל ע"ה לא היה בדיוק קולנוע חרדי וש"למלא את החלל" אינו קולנוע חרדי למרות שהיוצרת שלו (רמה בורשטיין) חרדית. כנ"ל אושפיזין של שולי רנד.

תאריכים
בויקיפדיה מוזכר סרטו של שאול לילוב מ98 כראשון, עובדתית זה לא נכון. יגאל הושיאר מניצוצות של קדושה הוציא כבר ב96 סרטי בובות (פשוטים למדיי) על אבא יודן ועוד, סיפורים תלמודיים. ב98 יהודה ואברהם גרובייס הוציאו את הסרט "השב תשיבם" על רבי חנינא בן דוסא. הפקתו של לילוב הייתה מושקעת יותר, אך נתפסה כלא חרדית. בהמשך הפיק הרב מוטי גל ע"ה מנהל בית חב"ד רמת גן ובוגר בי"ס לקולנוע בלוס אנג'לס ארה"ב, סרטים כמו הנבל הכחול, דג מלוח, לילה בגומחה. סרטים אלו זכו להצלחה, אם כי חרדים רבים התקשו להזדהות איתם וטענו שהם חיצוניים לציבור החרדי גם הם. (עיין בהגדרה לעיל) יחד עם זאת סרטיו מכרו יפה, אך מכיוון שהיו מושקעים מאוד היו לא רווחיים, גל הפסיק ליצור סרטים.
מי שייצרו סרטים בעקביות ובהתמדה לאורך זמן הם יהודה גרובייס ויגאל הושיאר, הם התחילו ברמה די בסיסית והשתפרו מסרט לסרט. קצב ההפקה היה מהיר ולא היה חודש שלא יצא בו סרט חדש. יהודה גרובייס הגיע מבית של חסידי גור, יגאל הושיאר חב"דניק שראה (ועדיין רואה) בסרטים שליחות חינוכית. מילת המפתח היא אמון- הורים ומחנכים הרגישו שהם יכולים להושיב את ילדיהם מול סרטים אלו לכתכילה.
האולפן של יהודה גרובייס בבני ברק ושל יגאל הושיאר בנצרת עילית היו גם חממת פיתוח ליוצרים נוספים. שאול חיון התחיל אצל גרובייס ואח"כ הפך לעצמאי, אריאל כהן התחיל אצל גרובייס והושיאר ובהמשך הפך לעצמאי, ועוד רבים. שחקנים חוזרים בתשובה, חלקם בעלי שם כגון מיכאל וייגל, אביתר לזר, גילי שושן ואפילו יהודה ברקן מצאו במה בשני האולפנים ופיתחו בהם קריירה אלטרנטיבית.

קומדיות
אי אפשר לדבר על קומדיה חרדית בלי להזכיר את דוד החקיין- ברוקנר. מדובר על קומיקאי עממי שחרש את הארץ עם הופעות במחירי רצפה. הילדים והוריהם נהרו להופעות שלו- אין ילד חרדי שלא הכיר אותו. דוד עבד עם כולם הושיאר, גרובייס ועם שלמה קבקוב שהפיק סדרה של קומדיות שרצות עד היום ביוטיוב עם מספר צופים גדול. בהמשך, דוד הסתבך עם החוק ונאסר עליו להופיע בפני ילדים.
כוכב קומי נוסף הוא שאול חיון שהתחיל את דרכו עם גרובייס בקומדיה "בורג משוחרר" ובהמשך הפיק קומדיות רבות בעצמו, כמו כן נהיה עורך מבוקש בקולנוע החרדי.
אריאל כהן הפיק קומדיות אקשן המפורסמת שבהן "כוח זיקית" סרט בסגנון הקומדיות של ג'רי לואיס- גיבור אידיוט שמסתבך במזימות ענק. הסרט כבר היה בעידן הצריבות ולא זכה להצלחה מסחרית גדולה, אבל בהחלט הפך לסרט קאלט- ילדים התחפשו בפורים לגיבורים שלו...
אני הפקתי דיסקים עם הבובות שלי. הראשון היה "מאיר עיניים" ב99 הפקה של הצגה שלי- זו הייתה הפקה פשוטה מאוד, אך זכתה להצלחה גדולה (בהמשך שודרגה להצגה עם בובות ענק ורצה עד היום) צילם את ההצגה שלמה ליפשיץ שגם צילם את הדיסק השני שלי "הפלא ופלא לימוד זכות" שלמה גם צילם, הפיק וערך חלק נכבד מסרטי הנשים של המפיקה צילי שניידר.
הדיסק השני שלי "הפלא ופלא לימוד זכות" זכה להצלחה גדולה ב"ה. את הסגנון שאבתי מ"החבובות" של ג'ים הנסון. קטעים קצרים המסתיימים בפאנץ' ליין. בהמשך עשיתי פינות קומיות עם קוטי התוכי בפונצ'יקים של גרובייס וכן כתבתי לנצוצות את הסדרות הקומיות תחרות במדבר- שהוא סוג של סיטקום העוסק בשני מתחרים עסקיים- קראתי לו הסיטקום החרדי הראשון (וגם האחרון לעת עתה....) כמו כן כתבתי את "מטהרי האוויר" סדרה קומית לפרשיות השבוע עם 53 פרקים!

סרטי נשים
קולנוע הנשים זכה ללגיטימציה רחבה. הקריטריון של סרט שזוכה ללגיטימציה הוא מאוד פשוט- אם מנהלת סמינר מקרינה אותו לבנות הסמינר זו חותמת הכשרות הגבוהה ביותר.
רוב סרטי הנשים הן מלודרמות שעוסקות בתיקי אימוץ, אחיות אבודות וכו' יהודה גרובייס עשה כבר ב2001 את הסרט שמלת כלה. בהמשך הצטרפו דינה פרלשטיין (שהתחילה עם מצגות של שקופיות, ועברה לסרטים) צילי שניידר רחי אליאס, טלי אברהמי ועוד.
סרטים שיצאו קצת מהמיינסטרים ולכן סבלו כלכלית: "סגורים" שעסק במפגש של העולם החרדי עם בעלות תשובה. הסרט שלי "לב טהור" (תסריט והפקה שלי, בימוי יהודה גרובייס, צילום בועז יעקב- גורו צילום שחזר בתשובה) הוא דרמה משפחתית די נוקבת. הוא נאסר בצפייה בסמינרים בגלל היותו סרט התבגרות ומעביר ביקורת על אם קשה. אך הפך לחובה בחדרי מורות (מה שהציל אותו כלכלית והפך אותו לרווחי) בהמשך עשיתי עוד שני סרטי נשים "לבד במערכה" נסיון לעשות סרט ניאו ריאליסטי שלא היה הצלחה גדולה ו"על גדות הדנובה" שכתבתי לגרובייס והפך להצלחה גדולה. (סרט נוסחא...)
שאול חיון שערך הרבה סרטי נשים סבור שמה שהופך סרט נשים חרדי למצליח הוא המסר המודגש- שגורם למנהלות סמינרים להמליץ עליו לתלמידות למשל סרטה של רחי אליאס "דמעות של חול" שהדגיש מאוד את מסר הצניעות וכן הלאה.
שלום אייזנבך שהפיק סרטי נשים רבים בעיקר עם אריאל כהן (עיוורת ועוד..) סבור שמה שעושה סרט נשים חרדי למצליח הוא מלודרמה עם מהפכים קיצוניים.
אני סבור שמה שעושה סרט נשים זה "אישה חרדית, עשירה, יפה ומטופחת ומצליחה" כלומר כמו שאמרו פעם על הוליווד שהגיבור הוא גבר פרוטסטנטי יפה תואר, לבן, חזק."  חיזוק האתוס. לדעתי ציבור הנשים החרדי מחפש אישה חרדית מצליחה שהיא מודל לחיקוי ונשים חילוניות מקוות להידמות לה על ידי חזרה בתשובה, ראייתה כמודל וכו'.
קומדיות לא זכו להצלחות גדולות בסרטי הנשים. גרובייס עשה את מתכון סודי דרמה קומית שהצליחה חלקית (ובהחלט עונה לקריטריונים הנוספים שציינתי) כמו כן שולבו בהצלחה דמויות קומיות אורחות בסרטים שונים (גם בעל גדות הדנובה שילבתי דמות קומית שסחטה פרצי צחוק מהקהל).

חרמות ובעיות כלכליות
הסרט הראשון של גרובייס שלא קיבל הכשר הוא "הנקמה היהודית 1" סרט אקשן שצולם באוקראינה ומספר על בחור דתי שנוקם בפושע נאצי למען אביו ניצול השואה. מחנכים ומנהלי ת"ת הסתייגו מאקדחים בסרטים חרדיים. סרטים נאסרו להקרנה בתלמודי תורה, המכירות נפגעו. בנוסף התחיל עידן הצריבות שפגע קשות בסרטים. בהופעות  שלי זיהיתי את הפער- עשרות אלפי ילדים שמכירים כל סרט, אך מכירות מדשדשות.
כדי להבין עד כמה סרטי הבנים היו מיינסטרים למרות שרשמית תתי"ם רבים אסרו אותם על הילדים: הופעתי בת"ת של בעלז בשיא תקופת החרמות. אחרי ההצגה הראיתי לילדים את מאחורי הקלעים של הבובות ואז הוצאתי את קוטי התוכי- כל הילדים כאחד זעקו: פונצ'יקים!...

תוכניות אולפניות
עידן הצריבות ואחריו ההורדות הביא את המפיקים לעבור לתוכניות אולפן. גרובייס עשה את הפונצ'יקים, סדרה שנכתבה לערוץ תכלת- ערוץ מסורת שנכשל, הסדרה הצליחה מאוד. (השתתפי בה חלקית בפינות). אני עשיתי ביחד עם יגאל הושיאר את רכבת המצוות שהייתה הצלחה גדולה מאוד. תוכניות לגיל הרך סבלו פחות מצריבות לעומת סרטי הנוער של גרובייס או אריאל כהן. בצד הנשי יש לציין את מנוחה פוקס שעשתה את הסדרה המצליחה "סבא הושע" בכיכובו של חיים בנאי ע"ה וילדות, וכן את מלכהלי שהוציאה קלטות מצליחות לילדות בזו אחר זו.
רווח נוסף של תוכניות האולפן הוא חזרת האמון של ההורים והמחנכים. אלו תוכניות רכות יותר ללא אקדחים וכו'. במגזר החרדי בלתי אפשרי לעשות הפרדת גילאים- כל הילדים יושבים וצופים ביחד. סרטי גיל הרך גורמים להורים להרגיש בטוח.
הפצה ושמירה על רווחיות בעידן ההורדות
בימיו הרווחיים הקולנוע החרדי התבסס על מפיצים. נועם הפקות, גלפז ומלך ההפצה הבלתי מעורער- אבי גרינברג- גרינטק שגם פיתח שיטה נגד צריבות. (ואף הפיק סרטים בעצמו) אף אחד מהמפיצים לא שרד את עידן ההורדות.
נצוצות של קדושה וערוץ מאיר לילדים (כתבתי לערוץ מאיר חלק גדול מהתוכניות של סיפורי לילה טוב עם שאלתיאל) שנכנס לשוק אחר כך (דתי לאומי שנוגס מעט גם בשוק החרדי) פיתחו אתרי אינטרנט, לאחרונה גם מלכהלי.
אריאל כהן ניסה לפתח אתר הורדות כשר ולא הצליח. (דוסינט ופורטל יהדות מספקים את הסחורה בחינם ללא רשות מהמפיקים, אז למה לשלם?)
סרטי הנשים לעומת זאת בנויים על קונספט של שכירת אולמות, מכירת כרטיסים להקרנות המוניות- סינמה פאראדיסו של ממש. אלא שגם סרטי נשים זלגו לאתרי ההורדות וגרמו למפיקים ומפיקות נזקים של ממש.
טלי אברהמי מריצה גם מופעי בימתיים רבי משתתפות לנשים, הברודווי החרדי...
קונספט חינוכי קהילתי
בשנים האחרונות הקונספט הפך ליותר קהילתי. נצוצות של קדושה עובדים על פרוייקטים משותפים עם תלמודי תורה. המחנכים מעידים על הצלחות חינוכיות, גרובייס נכנס גם הוא לתחום החינוכי, אני עשיתי מספר רב של הפקות עם מוסדות חינוך, הן מוסדות חינוך למחוננים וגם תלמודי תורה ואפילו סמינרים. מרלין וניג ואלישבע עמר עושות פרוייקטים יפים עם סמינרים. הסרט שלי לבד במערכה שלא היה הצלחה קופתית, היה הצלחה חינוכית גדולה כשנתן במה לבנות הסמינר של אלישבע עמר ומרלין וניג.
אני יכול לומר שהקונספט הנוכחי הוא הרבה פחות נוצץ, אך מצד שני הוא הרבה יותר אוטנטי. הוא בא מתוך הקהילה ומשרת את הקהילה. רמת האמון של המחנכים  והמחנכות בו היא גדולה מאוד. אפילו הרב אורי זוהר- שם שמעביר רטט אצל כל קולנוען שלח לנו נערים שהרגיש שמבחינה חינוכית יהיה טוב להם לעבוד בסרטים.
לסיכום: הקולנוע החרדי לא מת, הוא פשוט פורק להרבה פרוייקטים קטנים.
בסרטון: הפרומו של רכבת המצוות.
 בתמונה: מודעת פרסון של מופע בימתי של טלי אברהמי. סרטי ומופעי הנשים מושקעים יותר מסרטי הבנים מבחינת כסף ופרסום הכולל עמודים שלמים בעיתונות החרדית. במודעה גם כתוב היכן תהיה ההקרנה  או ההופעה, מכיוון שלעיתים מדובר על אולם שמחות.





יום רביעי, 4 בנובמבר 2015

צ'ארלי וקנין דף דמות

צ'ארלי וקנין האיש התמים מבית שמש, התחיל את דרכו בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא . בהמשך פירסמתי סיפורים עליו בדף הפייסבוק שלי בדיחות כשרות. מכיוון שהפייסבוק הוא מדיה מהירה, חד פעמית. אני מרכז את סיפורי צ'ארלי וקנין כאן. אעדכן את הדף מזמן לזמן בעז"ה.
הסיפור מהספר:

דרשתו של הרב יניב בבית הכנסת במקלט שבמרכז בית שמש
"רבותי, ברכות בבקשה. בייגלה זה מזונות. זיתים זה  העץ, גמבה אדמה וערק שהכל."
שקט. מישהו לוחש משהו  באוזנו של הרב ומצביע על אחד המתפללים. צ'רלי. אצבעו מסמנת עיגול על הרקה כרוצה לומר, מה המשוגע הזה עושה פה?
"רבותי! היה כאן איזה דיבור על צ'רלי. בוא, צ'רלי. בוא."
צ'רלי ועקנין הוא איש פשוט עם נעליים גדולות ושפם קטן, כומתה דהויה ומקל.
"צ'רלי הוא הצדיק של בית שמש. שה' יברכהו ויאריך שנותיו בנעימים," אומר הרב.
כולם עונים אמן במקהלה.
והרב מספר שצ'רלי מגיע בכל בוקר לבית כנסת אחר. הוא רוצה להיות בסדר עם כולם. ביום ראשון הגיע לבית כנסת של הדתיים הציוניים. אחרי התפילה כולם במצב רוח טוב וצ'רלי מתחיל לצעוק, "נח... נחמן... מאומן..." כולם מסתכלים  עליו בעין עקומה. "בשבת התפללתי בברסלב. כשהם שותים קצת יין ככה הם רוקדים," הוא אומר. "לא, לא, צ'רלי," אומרים לו. "פה זה לא ככה. פה, אחרי התפילה, שואלים ודורשים זה בשלומו של זה וכשיש איזו שמחה כמו יום העצמאות, או שצה"ל הצליח באיזה מבצע, אומרים אבינו מלכנו ברך את מדינת ישראל." צ'רלי מודה להם על מה שלימדו אותו.
למחרת מתפלל צ'רלי למעלה, ברמה, אצל הנטורי קרתא. אחרי התפילה המצברוח מעולה. צ'רלי מתחיל לשיר, "ברך את מדינת ישראל!" ואואאאאאהו, כמעט סוקלים אותו. צ'רלי לא מבין מה לא בסדר. לחבר'ה האלה יש פתיל קצר! מסבירים לו צפוף שייזהר ולא יגיד פה דברים כאלה. "כשיש מצב רוח טוב, צועקים פה, 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים.'" צ'רלי כבר בטוח שהוא יודע מה להגיד כשהמצברוח טוב ויש חשק להודות לבורא עולם.
למחרת הוא מגיע לבית כנסת מסורתי. עורכים שם טקס חלוקת תעודות הוקרה לבני השכונה שנלחמו במלחמת לבנון השנייה. צ'רלי מתלהב וצועק, "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים!" הפעם מגרשים אותו בבושת פנים. צ'רלי בוכה. חב"דניק אחד פוגש אותו ושואל, "צ'רלי מה קורה?" צ'רלי מספר שרצה לעשות שמח וגירשו אותו. החב"דניק אומר, "צ'רלי, כששמח ובאמת רוצים להודות לבורא עולם, צועקים 'יחי אדוננו מורנו רבנו מלך המשיח לעולם ועד.' צ'רלי מוחה את הדמעות. עכשיו הוא יודע. מי לא אוהב את חב"ד?
יום חמישי בבוקר. צ'רלי מתפלל בבית כנסת ליטאי "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח!" הוא צועק ומגורש משם בבושת פנים.
ומוסף הרב  יניב ואומר לכל קהל המתפללים, שבשבת צ'רלי התפלל אצל הרומנים. היה שם קידוש ליארצייט – אזכרה אשכנזית. צ'רלי שמע אותם אומרים "די נשמה זאל האבן עלייה" שפירושו, למי שלא יודע, שלנשמה תהיה עלייה.
"ואני אומר לכם," מכריז הרב בקול רם וצלול, "שבעיר מפולגת כמו בית שמש, שבה יצר המחלוקת חוגג ומכלה כל חלקה טובה, אם צ'רלי ועקנין אומר לכם שלנשמה תהיה עלייה, תענו אמן ותגידו תודה. כי אם יש למישהו בעיר הזאת  כוח לברך, הרי זה צ'רלי ועקנין."
"אמן ואמן!" עונה קהל המתפללים בקול גדול.

צ'ארלי מתמודד עם מחבל: (מהפייסבוק שלי)
צ'ארלי וקנין, איי איי צ'ארלי, אשרי תמימי דרך. בימים אלה בהם מתרבה הרשע, אני חייב לספר לכם עוד על צ'ארלי, הבנאדם עם הלב הכי טוב בעולם.  צ'ארלי נכנס לחנות ירקות, הוא לוקח את הדלעת כדי לבקש מהמוכר שיחתוך לו חתיכה. לפתע מגיע מחבל עם סכין, צ'ארלי מרים את הדלעת, הסכין ננעצת בדלעת. צ'ארלי שולף את הסכין ואומר בנחת- מה קרה לך מחמוד? ככה חותכים דלעת? בוא אני אלמד אותך איך לחתוך דלעת. צ'ארלי מראה למחמוד, שמביט בו בהשתאות, איך חותכים חתיכות לא גדולות מידי ולא קטנות מידי, בדיוק בשביל מרק קוסקוס. יש לך סכין טובה מאוד, רק צריך לחתוך בכיוון הנכון צ'ארלי אומר, ומגיש למחמוד את הסכין. מחמוד מרים את הסכין על מנת לדקור את צ'ארלי, אך נורה מיד בגב על ידי שוטר שהוזעק למקום. צ'ארלי מביט במחבל המת המום. הוא אומר- מה יש עונש מוות למי שלא יודע לחתוך דלעת? לא ידעתי.

צ'ארלי מנסה להפוך לגבר-גבר (פייסבוק)
אי, צ'ארלי, צ'ארלי.. מה יהיה איתנו? הרייטינג שלנו ברצפה. אין היום קהל לסיפורים על תמימים שלומיאלים כמוך. מה דעתך לקנות כלב? משהו תקיף! מפחיד! זה מה שאנשים אוהבים היום, גבר-גבר! שמפחיד מחבלים ושאר מנוולים. צ'ארלי אמר שינסה למצוא משהו. ידעתי שהוא אומר את זה למרות שאינו אוהב כלבים. הוא פשוט בנאדם שלא מסוגל לאכזב אף אחד. מספיק שתראה לו פרצוף מאוכזב והוא יעשה הכל בשבילך.
צ'ארלי שוטט ברחובות בית שמש, לפתע שמע צרחות. זו הייתה קבוצה של בנות מבית יעקב הכי קיצוני בבית שמש. לחרדים בכלל, ולקיצוניים ביותר בפרט יש פחד ממש מיסטי מכלבים.
הבנות עמדו וצרחו בעת שצ'יוואוה נבח עליהן. הצ'יוואווה עמד לפניהן ודחק אותן לכיוון הגדר. צ'ארלי רצה לעזור, הוא ניגש והרים את הצ'יוואווה. הבנות ממש הודו לו ביידיש. צ'ארלי הספיק לתפוס קצת יידיש ואמר ששמח לעזור. הבנות רשמו את מספר הטלפון שלו למקרה שייתקלו בעוד כלב.
אני חייכתי בסיפוק, סוף כל סוף יש לי סיפור גבורה ולא עוד סיפור של לוזר. אלא שאז קרה סיבוך בעלילה. משמרת הצניעות שבודקת בקביעות את המחברות של הבנות ראתה את מספר הטלפון הנייד של צ'ארלי (טלפון מנגו מיושן, ממש מוצר אספנות). המשגיחים של משמרת הצניעות רתחו על צ'ארלי, הם התקשרו לאשתו וספרו לה מה שמצאו. חסיבה וקנין ממש גיחכה. היא ידעה שבעלה הבנאדם הכי תמים בעולם, הצחוק שלה הרתיח אותם, הם היו בטוחים שדברים נוראים קורים ולא אכפת לה.
צ'ארלי נכנס לצרה גדולה ואפילו לא היה מודע לכך. בפרק הבא אצטרך לנסות לעזור לו, בלי לקלקל את הדרמה.... בקיצור המשך יבוא...

המשך עלילות צ'ארלי הגבר (פייסבוק)
תקציר הפרק הקודם: כותב הסדרה ביקש מצ'ארלי שיקנה כלב כדי לשפר את התדמית של הגיבור הלוזר שלו. צ'ארלי הציל בנות מבית יעקב אידיש שפחדו מצי'וואווה. משמרת הצניעות החליטו לנקום בצ'ארלי בגלל "הקשר" שלו עם הבנות.

צ'ארלי החליט שהא מאמץ את הצ'יוואווה. הוא יצא לטייל איתו בבוקר. שלושה חרדים קיצוניים אימתניים חיכו לצ'ארלי מעבר לגדר. צ'ארלי התקרב עם הצ'יוואווה בלי לדעת מכלום. כשעבר את הסיבוב השלושה ניסו להתנפל עליו, הצ'יוואווה התחיל לנבוח בכל כוחו. ומכיוון שלמי שנולד כחרדי יש פחד מיסטי מכלבים, גם אם הם קטנים, וגם אם הוא בן של בעלי תשובה שיש להם פנסיון לכלבים, הפחד הוא פחד. השלושה נסו על נפשם. בנתיים פשטה השמועה בבית יעקב- צ'ארלי התמים בסכנה. הבנות יצאו לגדר של בית יעקב חמושות בתפוזים. אלא שמשמרת הצניעות כבר הסתלקו. מי שהגיעו אלו שני מחבלים חמושים בסכינים. מסתבר שתמונתו של צ'ארלי וקנין התנוססה באתרי אינטרנט פלסטינים כמחסל מחבלים מקצועי. (אחרי שבלם בטעות מחבל עם דלעת). המחבלים רצו לעבר צ'ארלי, אבל אז הגיע אליהם מטר של תפוזים והם נסוגו. וכך נוטרלו קיצונים יהודיים ולהבדיל מחבלים באמצעות שיימינג. אין השפלה יותר גדולה למשמרת הצניעות מאשר להיות מובס על ידי צ'יוואווה. ואין השפלה יותר גדולה למחבלים מאשר להיות מובסים על ידי בנות חמושות בתפוזים בסך הכל. (מספרים שהם היגרו לאיי הבתולה מרוב בושה)

אז מי אמר שצ'ארלי וקנין הוא לא גבר-גבר?! מי רצה סיפור גבורה ולא קיבל?





יום שבת, 17 באוקטובר 2015

מי העלים את האידיוט?

היסטוריה של אדיוטים
מימי קדם הדמות הקומית הייתה אדם מגוחך. כבר אריסטו עמד על כך שהגיבור הקומי, הוא לוזר מלא פגמים, ובכך סוד קיסמו. בעוד שהגיבור הטרגי מייצג את השאיפה לאידיאל (גבורה, יופי, אהבה) הגיבור הקומי מייצג את האדם הנכשל.
רות נבו הגדירה את הגיבור הקומי באמצעות גאג טיפוסי של ליצני קרקס: הליצן נכנס לזירה מלא ביטחון עצמי, הוא נופל לתוך פח צבע, קם ומחייך. תמצית התהליך הוא ביטחון עצמי, כשל, השלמה עם הכשל.
נראה שהעולם העתיק הבין שהחינוך לאידיאלים הוא תובעני, ולכן שחרר את הלחץ שהתובענות מייצרת באמצעות דמויות קומיות. הצופה רואה את הלוזר הסדרתי וצוחק גם בגלל תחושת עליונות שלו עליו- טוב שאני לא כמוהו, וגם בגלל הזדהות שלו איתו, מי מאתנו לא נכשל במילוי הציפיות של החברה ממנו ושלו מעצמו?
ג'רי לואיס בראיון לתוכנית "בסטודיו של האמן (99)" הגדיר את הדמות הקומית בצורה מאוד מעניינת. "אדם בצרות, שאין לו סיכוי להיחלץ מהצרות שלו, הוא מנסה בכל כוחו ולא מודע לכך שבעצם אין לו סיכוי" הוא ציין שזה היה המוטו בסיטואציות הקומיות הרבות שייצר במהלך הקריירה שלו. במילים אחרות לוזר שאין לו סיכוי לצאת מהלוזריות שלו. הוא מעורר אמפתיה והזדהות.
השוטה בתרבות הדתית
באירופה בימי הביניים התקיימו בחסות הכנסייה "פסטיבלי שוטים" בהם הוצגו שוטים ובעלי מומים אמיתיים ומדומים. זה היה הומור נמוך שבנוי על לעג ופחד מהשונה.
בהמשך התפתח ז'אנר שבו בעצם השוטה הוא השנון, הוא מעביר הביקורת שמרשה לעצמו להגיד את מה שרק לו מותר. השוטה הפך להיות ליצן החצר jester .
דוגמא יהודית לכך היא הסיפור הידוע עם הבדחן החבד"י ר' שמואל מונקס. כאשר באו לאסור את הרבי בעל התניא בגלל עלילות שהעלילו עליו, הרבי שאל את ר' שמואל האם ללכת. ר' שמואל ענה תשובה שרק ליצן החצר יכול לענות. בוודאי שעליך ללכת- אם אתה רבי אמיתי- תינצל, ואם לא אז מגיע לך....(כמובן שהרבי הלך וניצל וכך זכינו לחג הגאולה יט כסלו)
התם, גיבורו האידיאלי של רבי נחמן בסיפור החכם והתם, הוא סוג של שוטה ופתי, נתפס בעיני הבריות כמשוגע והיה ללעג וקלס. הוא היה אומר למלעיגים:  "מה יהיה כשתהיה חכם ממני אזי תהיה שוטה." כלומר אצל רבי נחמן השוטה, הוא האידיאל והלץ החכם בעיניו הוא השוטה האמיתי. 
רבי נחמן אהב אצל השוטה התם- את קבלת הדברים כמו שהם, ההשלמה. התם שמח למרות שכולם מרוויחים 4 רובל על נעל והוא רק שלוש, והנעל שמייצר אינה מושלמת.

הליצן האחרון של אמריקה
הסרט האוטוביוגרפי על ג'רי לואיס נקרא הליצן האחרון של אמריקה. דמות האדיוט של ג'רי לואיס פשוט נעלמה עוד בחייו, בסוף שנות ה60 הקריירה שלו שינתה כיוון,  דמות האידיוט שלו נעלמה. הקריירה שלו שינתה כיוון עם דגש על מופעי הצדקה שלו.
ליצנות וביקורתיות
האידיוט, השוטה ביחד עם ליצן ההובו- (זה שלא מסתדר במקומות עבודה) וביחד עם התם- (זה ששמח בחלקו ומאתגר את הרודפים אחרי הגזר שתלוי על המקל), נעלם ממרכז הבמה והוחלף בסטנדאפיסטים מלאי ביטחון עצמי. מדוע? ייתכן שהתרבות הביקורתית בה אנו חיים כבר לא מאפשרת לנו להזדהות עם גיבור מלא פגמים. התמימות, ההשלמה, היכולת לחיות עם בעיות ופגמים נשחקה מאוד תחת תרבות של ביקורת, מדידה והערכה תמידית, הישגיות ולחץ חברתי. 
רבי נחמן מברסלב עיבד אגדה עממית על מלך שרצה לבחון האם יש בין נתיניו אדם מאושר וכשמצא אחד כזה סוף סוף- התחיל להציק לו ולאתגר את תמימותו ושמחתו הטבעית. הוא גזר ש"אסור לתקן כלים שבורים, שאסור לנקות אורוות וכן הלאה" וגיבור הסיפור שאינו אלא ליצן הובו (סוג ליצן שמחליף עבודות תדיר) נדחק ונדחק לפינה, אבל לא מתייאש. המלך הזה- שאינו אלא "ביקורת התבונה" נמצא בכל פינה, הוא תוקף את התם, השוטה, השלימזל, ההובו, דוחק אותם מחוץ לגבולות החברה ומזהיר "שלא תעיזו להזדהות איתם" 
בספורי חסידים הייתה דמות "הכפרי" האדם הבור, האנאלפבית שמגיע לבית כנסת וממש לא יודע מה עושים. הצדיק מקבל אותו כמו שהוא ומשבח את תמימותו, רמז לכך שהקב"ה מקבל את כולנו על פגמינו.
דוגמא לסיפור כזה- סיפר אחד הצדיקים בראש השנה. (סיפור זה הוא משל על גלות וגאולה, אבל המבנה שלו קומי לחלוטין)
כפרי אחד הגיע לבית כנסת בראש השנה. הוא ממש לא ידע להתפלל. הוא החזיק את הסידור הפוך. לפתע כולם בכו. שאל את עצמו הכפרי מדוע הם בוכים? וענה לעצמו אה, כבר מאוחר, הם רעבים. 
ואז הגיע קטע מרומם בתפילה וכולם שרו בשמחה. מדוע הם שמחים? שאל את עצמו הכפרי ותרץ במחשבתו. "אה, הם חושבים על כך שאמנם אנו רעבים, אבל החמין בבית הולך ומשתבח" ואז שוב הקהל בכה. שאל את עצמו הכפרי. "ועכשיו למה הם בוכים?" ותרץ. אמנם החמין משתבח אבל כמה אפשר לחכות...

ליצנות ואימה
חוקר התאטרון אריה זקס, בספרו שקיעת הלץ הגדיר זאת יפה מאוד. מי שהרג את דמותו של הליצן קיבל את קפקא. כיום ניתן להוסיף את הג'וקר מבאטמן והליצנים המפחידים. חוסר היכולת להשלים עם חסרונות מוליד את האימה. את תחושת הנרדפות. אני חייב בכל רגע נתון להיות מושלם- זה מייצר לחץ, זה מייצר הזיות אימה.
תרפיה ליצנית
 אני יכול להעיד מנסיוני כמורה לקומדיה שילדים ועוד יותר ילדות שלומדים\ות להיכנס לדמות קומית. הפרפקציוניזם שלהם נשבר. הלחץ יורד מהם. אתה רואה ילדה פרפקציוניסטית מאלו שבוכות כשמקבלות 97 במתמטיקה, ביקשתי ממנה ללבוש משקפיים מצחיקים ופאה של ליצן, היא סרבה. אחרי שכמה חברות עשו זאת היא הסכימה, משהו השתנה, הוריה אמרו זאת. בסוף התהליך תחושת הלחץ התמידי שאפפה אותה התפוגגה.
אני סבור שבחינוך כל כך הישגי כמו שיש היום, בחברה שבה האנורקסיה נהפכה למגיפה, בגלל שעל המסך כולם יפים\יפות ואם יש מישהו מכוער הוא אפל\מפלצתי (תפיסה יוונית מובהקת). במערכת חינוך שכזו יסודות הליצנות צריכים להיות תוכנית חובה. ילד או ילדה שילמדו קצת לצחוק על עצמם, קצת לקבל את חסרונותיהם יחסכו לעצמם הרבה בעיות בעתיד. אני לא אומר לא לחנך להישגיות, אני אומר שבחינוך הישגי לימוד ליצנות הוא הצד השני של המטבע, הצד המשלים שימנע מההישגיות להפוך לאימה.


הומור עצמי
הפתגם הוא "אני אדיוט ואני נהנה מזה" מופיע תמיד בשיעורים הראשונים של ליצנות רפואית.
קומיקאים טובים מצטיינים בהומור עצמי. אחת הבדיחות הטובות של הומור עצמי ששמעתי היא של דני סנדרסון שאמר. "כשנולדתי אמא שלי צעקה פעמיים, פעם אחת בגלל כאבי הלידה ופעם שנייה כשראתה אותי"


אני מצרף את אחד מקטעי האדיוט הכל כך טיפוסיים של ג'רי לואיס. תהנו.

דבר מעניין לפני תחילת הסצנה רואים את ג'רי פוגש את לורל מלורל והארדי (כפיל). זה סוג של מסר, העברת השרביט. אני ממשיך דרכו של הליצן של הדור הקודם. חבל שלא נמצא ממשיך ללואיס עצמו.


יום שבת, 26 בספטמבר 2015

עלייתו ונפילתו של הסלפסיק

סלפסטיק הוא כינוי להומור פיזי. איש מחליק על בננה. איש חוטף עוגת קצפת בפרצוף, נופל לתוך גיגית מלאה צבע וכיוצא באלה. הקומדיות האילמות של ראשית המאה העשרים השתמשו המון בסלפסטיק, מכיוון שהסלפסטיק הוא ויזואלי מאוד ומשעשע. לורל והארדי, צ'ארלי צ'אפלין ואחרים עשו קומדיות סלפסטיק בזו אחר זו ושברו איתן קופות. בהמשך היו אלה האחים מארקס ואחריהם ג'רי לואיס בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.
הפילוסוף היהודי צרפתי  הנרי ברגסון בספרו "הצחוק" כתב על כוחו של הסלפסטיק. מסקנתו היא שהסלפסטיק מצחיק מכיוון שהוא שובר פעולות קבועות מכאניות של האדם. למשל ההליכה היא בתבנית קבועה, ההחלקה על בננה שוברת תבנית זו. חוקרי לורל והארדי הסבירו שהתקלות הסדרתיות שקורות להם, הופכות אותם למסכנים, גורמות להזדהות מצד הקהל וממילא משעשעות. לורל והארדי הרבו לשחק את השלומיאל והשלימזל- כמו היו אומרים בעיירה היהודית השלומיאל הוא זה ששופך את התה, והשלימזיל הוא זה שנשפך עליו.

היעלמותו וחזרתו של הסלפסטיק
אחרי ג'רי לואיס הסלפסטיק נעלם. התחיל הויכוח שלא נגמר אף פעם האם הסלפסטיק מת? האם הוא הומור ילדותי? אלא שבכל פעם שמספידים את הסלפסטיק הוא מוכיח מחדש שבעצם לא נס ליחו. בשנות השבעים של המאה הקודמת לואי דה פינס החייה את הסלפסטיק. זכורה במיוחד סצנת המסטיקים בעלילות רבי ז'קוב. הבמאי היהודי ז'ראר אורי (במקור חורי) שביים את סרטיו הטובים ביותר של דה פינס (עלילות רבי ז'קוב, הקאדילאק הלבן, האנגלים באים האנגלים באים, שגעון גדלות ועוד) היה חובב סלפסטיק מושבע, השתמש בו בהרחבה ולא נמנע מלחזור אחד לאחד על סצנות מסרטיהם של לורל והארדי. (גאגים עם מכוניות למשל) בארה"ב במאים חששו להשתמש בסלפסטיק כדי לא להיתפס כילדותיים, אך בשנות השמונים והתשעים יצאה לאקרנים סדרת הסרטים "שכחו אותי בבית" שהצליחה בעיקר בזכות סצנות הסלפסטיק בהן הילד מכשיל את הגנבים. מאז תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת ניתן לומר שהשימוש בסלפסטיק הלך והצטמצם. (למעט סרטי אנימציה כמו גשם של פלאפל למשל)

מדוע הסלפסטיק נעלם?
לעניות דעתי היעלמותו של הסלפסטיק קשורה לתהליך שעבר על הקומדיות בשנים האחרונות. הקומדיות הפכו להיות ציניות יותר, מעורבות עם דרמה, הרבה פחות צנועות והרבה פחות עשירות באמצעים קומיים. ניתן למנות סיבות רבות לכך. התגברות המתירנות לוקחת את ההומור למחוזות לא צנועים שהם הרבה פעמים "הפתרון הקל" לכותב קומי. כמו כן כאמור הסלפסטיק נחשב לילדותי וכביכול פוגע ביוקרתו של במאי. הקהל פחות תמים מפעם, קשה לקהל לקבל קומדיות עממיות מהסוג של לואי דה פינס, סרטים שבהן אתה בא פשוט לצחוק. הקהל מחפש את הציניות, את העקיצה. ההומור הרבה יותר קונפילקטואלי- צוחקים "עליהם." לא פלא שהרבה מערכונים בארץ נהדרת לועגים למתנחלים, חרדים, צפוניים, ערסים וכו' הקיטוב והקונפליקט מכתיבים את הקצב.

קומדיה עשירה, קומדיה ענייה
כשאני מדבר על אמצעים קומיים עשירים לעומת העניים, אני מדבר על כך שפעם היו משקיעים המון מחשבה ואמצעים בבניית גאג קומי. מי יעשה היום סצנה בסגנון באסטר קיטון שרוכב על אופנוע על גשר והגשר מתמוטט כמו מגדל קלפים אחרי רכיבתו? (שרלוק הצעיר) או סצנה כמו המכונה שבולעת את האדם בזמנים מודרנים של צ'אפלין. אלו סצנות שיש בהן השקעה והמון תחכום. הסצנה של צ'אפלין עם המכונה יש בה המון סימבוליות ומסר עמוק בתוך מעטה של סצנת סלפסטיק קלילה. גם אצל וודי אלן ראינו סצנות סלפסטיק שמכילות בתוכן מסר, למשל בסרט ישנוני.
ישנה בעייה נוספת שעליה עמד ג'רי לואיס באומרו שבמאים ומפיקים של דרמה לא מבינים קומדיה. וכאשר אתה בא עם תסריט שיש בו רצף פעולות של סלפסטיק פשוט לא מבינים מה אתה רוצה.
למרות כל האמור אני חושב שכדאי מידי פעם לנסות ולא לזנוח סוגה שיש לה כל כך הרבה כוח. ההיסטוריה הקולנועית הוכיחה שמי שניסה להשתמש בסלפסיק (בהתאמות לרוח התקופה)הצליח בגדול. ובסופו של דבר הרגלים של קהל מוכתבים על ידי מה שיוצא לשוק, אם הוא רק מצליח להיפך לטרנד.
אני הקטן הבאתי לניצוצות של קדושה תסריט סלפסטיק שהיה מורכב כולו מפעולות. המפיק והבמאי ר' יגאל הושיאר נענה לאתגר. והתוצאה היה סדרה שהצליחה.(נכון שהיא בעיקר לילדים, אבל קיבלתי תגובות גם ממבוגרים שנהנו ממנה) אני מטמיע כאן את הפתיח של תחרות במדבר לשיפוטכם. זו ההזדמנות לומר יישר כוח לעמיחי עזר ויעקב ורשבסקי. צמד ליצנים כמו שאני אוהב.
אתר מומלץ על קומדיה- ילדי הקומדיה
הספר שלי במחיר מבצע לחגים ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

חשיבה יצירתית וקומדיה

הטענה שאני מרבה לחזור עליה היא שהקומדיות הקלאסיות של צ'ארלי צ'אפלין, באסטר קיטון,לורל והארדי ואחרים היו שנונות ומתוחכמות יותר דווקא בגלל שהמגבלות שהיו להן. (ללא קול, צניעות)
במשך הזמן כאשר למדתי את נושא החשיבה היצירתית. (אני ממליץ על המדריך לחשיבה יצירתית של דה בונו ועל הספר חשיבה המצאתית של ירדן בן חורין). גיליתי שיש קשר הדוק בין עקרונות החשיבה היצירתית, לבין יצירותיהם של הקומיקאים הקלאסיקנים, שיצירותיהם הושפעו מאוד מהליצנות הקלאסית- הקרקסית, והוודביל.
אתן מספר דוגמאות.
לא לפסול שום אפשרות, חשיבה פתוחה- זהו אחד מהעקרונות הבסיסיים של החשיבה היצירתית. (דה בונו מציין זאת כגורם מרכזי) סיטואציות מופרכות, מה שנקרא היום הזויות... הן חלק בלתי נפרד מהקומדיה. שימו לב לסצנה בפתיחת הסרט "לילה בקזבלנקה" של האחים מרקס בה הרפו- הליצן האילם נשען על קיר, מגיע שוטר ושואל אותו- תגיד אתה חושב שאתה מחזיק את הקיר הזה? כן, מהנהן הרפו. השוטר מניף בידו בביטול והולך, הרפו מתרחק מעט והקיר נופל. מה זה אם לא נונסנס במיטבו- הפיכת המופרך לאפשרי. האחים מרקס היו אשפים של הקשרים מופרכים. קחו את הסצנה בסוף הסרט  "הולכים מערבה" בו הרכבת מוסטת ממסלולה ופתאום נוסעת במעגלים והופכת להיות רכבת של לונה פארק. (אכן, מונטי פייתון לא המתיאו את הנונסנס) אך הסצנה הבלתי נשכחת המזוהה יותר מכל עם הקשר מטורף היא הסצנה בה צ'אפלין אוכל נעל ב"הבהלה לזהב" תוך כדי שהוא מתייחס לאכילת הנעל בדיוק כמו לאכילת עוף. אם נחשוב מה בעצם מסוגל לעשות הסמארטפון שלנו נגלה שזה סוג של חיבור די מופרך בין דברים שפעם חשבנו שאין בינהם חיבור. (מפת דרכים שמחוברת עם עץ יוחסין משפחתי ועם מדריך להזמנת טכנאי מכונות כביסה)
היפוך, נקודת מבט- בחשיבה יצירתית מדברים על היפוך נקודות המבט, לראות את הסיטואציה בעינהם של כמה משתתפים. גישה שמשתמשים בה רבות בעסקי השיווק- אם אימא ופעוט מגיעים לקנייה בסופרמרקט ענק, איך הילד רואה את הקנייה (טיול, פרסים וכו') ואיך האימא רואה את הקנייה. (עול, חובה, לא לשכוח כלום וכו') בעבודתם של קומיקאים יש אינספור דוגמאות לעיקרון הזה. החל בצ'אפלין בזמנים מודרנים שטוב לו בכלא והוא לא רוצה לצאת, עד סרט אנימציה בן זמננו כיפה אדומה הסיפור האמיתי שמחליף לחלוטין את הסיפור המוכר כאשר הוא מסופר מנקודת מבטו של הזאב.
עיקרון ההכפלה- משמשים בו הרבה בחשיבה יצירתית לפתרון בעיות כמו גם בקומדיות. דוגמאות בסרטון.
ישנן באמתחתי דוגמאות נוספות להקבלה בין עקרונות החשיבה היצירתית לבין החשיבה הקומית.
על כך ועוד בהרצאה שלי על חשיבה יצירתית טלפון: 0523930084

הספר הקומי שלי על יחסי חרדים חילונים עם חיוך. "זבוטינקי פינת רבי עקיבא"
http://mendele.co.il/?wpsc-product=zabopinatrabiakiva


יום שלישי, 11 באוגוסט 2015

מהי קומדיה על פי רבי נחמן מברסלב ובעל התניא

המגבלה כמנוף לשנינות
לאחר תקופה בה הבלוג היה מוקפא בשל לבטים שונים, אני מחדש את פעילותו בדגש על קומדיה, הומור כשר.
לא קלה דרכו של אמן דתי. יש שיקשו איך אפשר לדבר או לעסוק בהומור עם מגבלות הלכתיות.
 ובכן, מבחינה היסטורית הוכח שמגבלות דווקא הביאו את הקומדיות לפסגה. בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים נפוצה בארה"ב תרבות שנקראה "וודביל"סוג של מופע מגוון שכלל גם קומיקאים. הוודביל השפיע רבות על הקולנוע. צ'ארלי צ'אפלין, לורל והארדי, באסטר קיטון ובהמשך ג'רי לואיס היו בעצם אמני וודביל שבאו מן הבמה לקולנוע. בוודביל היו מגבלות צנזורה חמורות ביותר כי הוא נחשב למופע לכל המשפחה., וארה"ב אז הייתה שמרנית. אמן שחרג מהנורמות חיסל לעצמו את הקריירה. כתוצאה מכך האמנים נאלצו להיות שנונים, והם היו כאלה! הם המציאו אמצעים קומיים מגוונים ביותר כדי להצחיק ללא וולגאריות ויצריות. אלמלא מגבלות של מוסר וגם של קול (הקולנוע היה אילם בראשיתו) אולי לא היינו זוכים לסצנה בלתי נשכחת כמו צ'ארלי צ'אפלין אוכל נעל ב"הבהלה לזהב" או הרולד לויד נתלה על השעון בסצנה המפורסמת שלו. כך שמגבלות אינן מפריעות לקומדיה להיפך.
הגדרת הקומדיה על ידי רבי נחמן מברסלב, בעל התניא הנרי ברגסון ופרופסור אריה סובר

חשוב לזכור את אמירתו של רבי נחמן מברסלב: אמר החכם בדעתו, שצריך לו לידע מהות המדינה, ועל ידי מה ידע המהות של המדינה? על ידי הקאטאויש (ענייני הצחוק) של המדינה, כי כשצריכים לידע דבר, צריכים לידע הקאטאויש (ענייני הצחוק) של אותו הדבר" (רבי נחמן מברסלב, מעשה ממלך ענו).

  כלומר לפי רבי נחמן דווקא הקומדיה היא המראה האמיתית ליחיד ולאומה. הרב שיק - המוהרא"ש זצ"ל קישר זאת לעובדה שבקומדיה מוסרים חסמים, ולכן הפנימיות מתגלה.
פילוסופים רבים התלבטו מה מצחיק אותנו. הנרי ברגסון דייק למדי בספרו "הצחוק" ספר שיסודו פילוסופי, אך הוא משמש ככלי עזר לכותבים קומיים גם כיום, מאה שנה לאחר שנכתב. ברגסון הרבה להצביע על הפער- כיסוד קומי מרכזי. פער בין שמן לרזה, בין ציפייה לתוצאה וכיוצא באלה.
בעל התניא בספרו ליקוטי תורה- נותן הגדרה מאוד יפה. הוא מביא משל מחצרות מלכים בהן ליצן החצר היה צריך לשעשע את המלך ולשם כך הביא לפניו "ציפור המדברת"-תוכי בלשוננו. שואל בעל התניא- מדוע ציפור המדברת? למה לא אדם מדבר? אלא שהצחוק נובע מהחידוש. אדם מדבר אינו חידוש, ציפור מדברת כן חידוש ולכן זה משעשע. בעל התניא משלים רעיון מאוד יפה ואומר שבעצם זו הסיבה שהקב"ה משתעשע כביכול מעבודת ה' של יהודי בעולמנו. נכון עבודתנו דלה לעומת מלאכי מרום אבל יש בה "חידוש".
 הגדרתו של בעל התניא מתבררת כמדוייקת להפליא. פרופסור אריה סובר, שהוא פרופסור לצחוק- אכן כותב בספרו "הומור" שיסוד מרכזי של הקומי הוא החידוש, כפי שרואים בסרטון - את הלץ כשונה, כאאוטסיידר - כחידוש. כולם צועדים ימינה- הוא צועד שמאלה, כולם עומדים בשורה ורק הוא חסר (ג'רי לואיס בפתיחה של נער המעלית). גם הטכניקה הנוספת עליה מדובר בסרטון- שימוש בחפץ מחוץ להקשרו עובד על עיקרון החידוש. כאשר צ'ארלי צ'אפלין משתמש במקדח כדי להכין כריך זה חידוש. אם היה מכין כריך עם סכין זה לא היה חידוש וממילא לא היה מצחיק.

הצהרת כוונות
בכוונתי להפוך את הבלוג לבית לכל מה שקשור עם הומור כשר. אשמח לקבל מכם הגולשים חומרים שנראים לכם קשורים להומור היהודי. בדיחות, קטעים מסרטונים שהצחיקו אתכם ונראים לכם הומור  כשר. מחקרים וכל מה שקשור.
בימים בהם הדיכאון נחשב לאחד מגורמי המחלות המרכזיים, אני חושב שלעסוק בקומדיות יכול להועיל לכולנו. ביהדות יש הערכה רבה למשמחי הבריות. במסכת תענית דף כ"א כתוב שאליהו הנביא הצביע על שני בדחנים ואמר שהם "בני עולם הבא" מי ייתן ויהי חלקנו עמהם. (יש הבדל בין בדחנות לליצנות ועל כך בפוסטים הבאים)
בחודשים האחרונים הרציתי על שיטות של גדולי הקומיקאים, על הקשר בין קומדיה לחשיבה יצירתית ועל מבט קומי על החיים. ההרצאות היו לקשישים ולצעירים, חילונים דתיים וחרדים וזכו לתגובות טובות מאוד. להזמנות 0523930084

מזכיר לכולם להתעניין בספר שלי "ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא" במנדלי מוכר ספרים ברשת. ספר מצחיק על המתח בין חרדים לחילונים.
ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא

מאמר יפה של הווארד מורטון המדבר על נושאים דומים לפוסט זה.
הווארד מורטון