חפש בבלוג זה

יום שבת, 17 באוקטובר 2015

מי העלים את האידיוט?

היסטוריה של אדיוטים
מימי קדם הדמות הקומית הייתה אדם מגוחך. כבר אריסטו עמד על כך שהגיבור הקומי, הוא לוזר מלא פגמים, ובכך סוד קיסמו. בעוד שהגיבור הטרגי מייצג את השאיפה לאידיאל (גבורה, יופי, אהבה) הגיבור הקומי מייצג את האדם הנכשל.
רות נבו הגדירה את הגיבור הקומי באמצעות גאג טיפוסי של ליצני קרקס: הליצן נכנס לזירה מלא ביטחון עצמי, הוא נופל לתוך פח צבע, קם ומחייך. תמצית התהליך הוא ביטחון עצמי, כשל, השלמה עם הכשל.
נראה שהעולם העתיק הבין שהחינוך לאידיאלים הוא תובעני, ולכן שחרר את הלחץ שהתובענות מייצרת באמצעות דמויות קומיות. הצופה רואה את הלוזר הסדרתי וצוחק גם בגלל תחושת עליונות שלו עליו- טוב שאני לא כמוהו, וגם בגלל הזדהות שלו איתו, מי מאתנו לא נכשל במילוי הציפיות של החברה ממנו ושלו מעצמו?
ג'רי לואיס בראיון לתוכנית "בסטודיו של האמן (99)" הגדיר את הדמות הקומית בצורה מאוד מעניינת. "אדם בצרות, שאין לו סיכוי להיחלץ מהצרות שלו, הוא מנסה בכל כוחו ולא מודע לכך שבעצם אין לו סיכוי" הוא ציין שזה היה המוטו בסיטואציות הקומיות הרבות שייצר במהלך הקריירה שלו. במילים אחרות לוזר שאין לו סיכוי לצאת מהלוזריות שלו. הוא מעורר אמפתיה והזדהות.
השוטה בתרבות הדתית
באירופה בימי הביניים התקיימו בחסות הכנסייה "פסטיבלי שוטים" בהם הוצגו שוטים ובעלי מומים אמיתיים ומדומים. זה היה הומור נמוך שבנוי על לעג ופחד מהשונה.
בהמשך התפתח ז'אנר שבו בעצם השוטה הוא השנון, הוא מעביר הביקורת שמרשה לעצמו להגיד את מה שרק לו מותר. השוטה הפך להיות ליצן החצר jester .
דוגמא יהודית לכך היא הסיפור הידוע עם הבדחן החבד"י ר' שמואל מונקס. כאשר באו לאסור את הרבי בעל התניא בגלל עלילות שהעלילו עליו, הרבי שאל את ר' שמואל האם ללכת. ר' שמואל ענה תשובה שרק ליצן החצר יכול לענות. בוודאי שעליך ללכת- אם אתה רבי אמיתי- תינצל, ואם לא אז מגיע לך....(כמובן שהרבי הלך וניצל וכך זכינו לחג הגאולה יט כסלו)
התם, גיבורו האידיאלי של רבי נחמן בסיפור החכם והתם, הוא סוג של שוטה ופתי, נתפס בעיני הבריות כמשוגע והיה ללעג וקלס. הוא היה אומר למלעיגים:  "מה יהיה כשתהיה חכם ממני אזי תהיה שוטה." כלומר אצל רבי נחמן השוטה, הוא האידיאל והלץ החכם בעיניו הוא השוטה האמיתי. 
רבי נחמן אהב אצל השוטה התם- את קבלת הדברים כמו שהם, ההשלמה. התם שמח למרות שכולם מרוויחים 4 רובל על נעל והוא רק שלוש, והנעל שמייצר אינה מושלמת.

הליצן האחרון של אמריקה
הסרט האוטוביוגרפי על ג'רי לואיס נקרא הליצן האחרון של אמריקה. דמות האדיוט של ג'רי לואיס פשוט נעלמה עוד בחייו, בסוף שנות ה60 הקריירה שלו שינתה כיוון,  דמות האידיוט שלו נעלמה. הקריירה שלו שינתה כיוון עם דגש על מופעי הצדקה שלו.
ליצנות וביקורתיות
האידיוט, השוטה ביחד עם ליצן ההובו- (זה שלא מסתדר במקומות עבודה) וביחד עם התם- (זה ששמח בחלקו ומאתגר את הרודפים אחרי הגזר שתלוי על המקל), נעלם ממרכז הבמה והוחלף בסטנדאפיסטים מלאי ביטחון עצמי. מדוע? ייתכן שהתרבות הביקורתית בה אנו חיים כבר לא מאפשרת לנו להזדהות עם גיבור מלא פגמים. התמימות, ההשלמה, היכולת לחיות עם בעיות ופגמים נשחקה מאוד תחת תרבות של ביקורת, מדידה והערכה תמידית, הישגיות ולחץ חברתי. 
רבי נחמן מברסלב עיבד אגדה עממית על מלך שרצה לבחון האם יש בין נתיניו אדם מאושר וכשמצא אחד כזה סוף סוף- התחיל להציק לו ולאתגר את תמימותו ושמחתו הטבעית. הוא גזר ש"אסור לתקן כלים שבורים, שאסור לנקות אורוות וכן הלאה" וגיבור הסיפור שאינו אלא ליצן הובו (סוג ליצן שמחליף עבודות תדיר) נדחק ונדחק לפינה, אבל לא מתייאש. המלך הזה- שאינו אלא "ביקורת התבונה" נמצא בכל פינה, הוא תוקף את התם, השוטה, השלימזל, ההובו, דוחק אותם מחוץ לגבולות החברה ומזהיר "שלא תעיזו להזדהות איתם" 
בספורי חסידים הייתה דמות "הכפרי" האדם הבור, האנאלפבית שמגיע לבית כנסת וממש לא יודע מה עושים. הצדיק מקבל אותו כמו שהוא ומשבח את תמימותו, רמז לכך שהקב"ה מקבל את כולנו על פגמינו.
דוגמא לסיפור כזה- סיפר אחד הצדיקים בראש השנה. (סיפור זה הוא משל על גלות וגאולה, אבל המבנה שלו קומי לחלוטין)
כפרי אחד הגיע לבית כנסת בראש השנה. הוא ממש לא ידע להתפלל. הוא החזיק את הסידור הפוך. לפתע כולם בכו. שאל את עצמו הכפרי מדוע הם בוכים? וענה לעצמו אה, כבר מאוחר, הם רעבים. 
ואז הגיע קטע מרומם בתפילה וכולם שרו בשמחה. מדוע הם שמחים? שאל את עצמו הכפרי ותרץ במחשבתו. "אה, הם חושבים על כך שאמנם אנו רעבים, אבל החמין בבית הולך ומשתבח" ואז שוב הקהל בכה. שאל את עצמו הכפרי. "ועכשיו למה הם בוכים?" ותרץ. אמנם החמין משתבח אבל כמה אפשר לחכות...

ליצנות ואימה
חוקר התאטרון אריה זקס, בספרו שקיעת הלץ הגדיר זאת יפה מאוד. מי שהרג את דמותו של הליצן קיבל את קפקא. כיום ניתן להוסיף את הג'וקר מבאטמן והליצנים המפחידים. חוסר היכולת להשלים עם חסרונות מוליד את האימה. את תחושת הנרדפות. אני חייב בכל רגע נתון להיות מושלם- זה מייצר לחץ, זה מייצר הזיות אימה.
תרפיה ליצנית
 אני יכול להעיד מנסיוני כמורה לקומדיה שילדים ועוד יותר ילדות שלומדים\ות להיכנס לדמות קומית. הפרפקציוניזם שלהם נשבר. הלחץ יורד מהם. אתה רואה ילדה פרפקציוניסטית מאלו שבוכות כשמקבלות 97 במתמטיקה, ביקשתי ממנה ללבוש משקפיים מצחיקים ופאה של ליצן, היא סרבה. אחרי שכמה חברות עשו זאת היא הסכימה, משהו השתנה, הוריה אמרו זאת. בסוף התהליך תחושת הלחץ התמידי שאפפה אותה התפוגגה.
אני סבור שבחינוך כל כך הישגי כמו שיש היום, בחברה שבה האנורקסיה נהפכה למגיפה, בגלל שעל המסך כולם יפים\יפות ואם יש מישהו מכוער הוא אפל\מפלצתי (תפיסה יוונית מובהקת). במערכת חינוך שכזו יסודות הליצנות צריכים להיות תוכנית חובה. ילד או ילדה שילמדו קצת לצחוק על עצמם, קצת לקבל את חסרונותיהם יחסכו לעצמם הרבה בעיות בעתיד. אני לא אומר לא לחנך להישגיות, אני אומר שבחינוך הישגי לימוד ליצנות הוא הצד השני של המטבע, הצד המשלים שימנע מההישגיות להפוך לאימה.


הומור עצמי
הפתגם הוא "אני אדיוט ואני נהנה מזה" מופיע תמיד בשיעורים הראשונים של ליצנות רפואית.
קומיקאים טובים מצטיינים בהומור עצמי. אחת הבדיחות הטובות של הומור עצמי ששמעתי היא של דני סנדרסון שאמר. "כשנולדתי אמא שלי צעקה פעמיים, פעם אחת בגלל כאבי הלידה ופעם שנייה כשראתה אותי"


אני מצרף את אחד מקטעי האדיוט הכל כך טיפוסיים של ג'רי לואיס. תהנו.

דבר מעניין לפני תחילת הסצנה רואים את ג'רי פוגש את לורל מלורל והארדי (כפיל). זה סוג של מסר, העברת השרביט. אני ממשיך דרכו של הליצן של הדור הקודם. חבל שלא נמצא ממשיך ללואיס עצמו.