חפש בבלוג זה

יום שני, 19 בספטמבר 2016

קצת קהלת קצת דון קישוט על חודש המחווה לאלברטו סורדי

החודש הוכרז בסינמטקים בארץ כחודש מחווה לקומיקאי האיטלקי אלברטו סורדי. כחוקר קומדיות ראיתי חובה לעצמי להגיע. ראיתי את הסרט "האם יצליחו גיבורינו" זהו סרט שמספר על איטלקי שנעלם באפריקה וגיסו המו"ל העשיר יוצא לחפשו. אני חייב לומר שהופתעתי לטובה. ציפיתי למשהו קליל בסגנון קומדיה דל ארטה, איזו קומדיה רומנטית תבניתית, ומה שראיתי דמה הרבה יותר לדון קישוט. גיבור חלמן שיוצא לדרך בליווי עוזרו השמן שחושב רק על כסף. דון קישוט וסנשו פנסו בגירסה מודרנית. יתרה מזו, כבר זמן רב חשבתי על כך שישנם פסוקים בקהלת שבהחלט יכולים להיות בסיס לקומדיה. תאטרון האבסורד של החיים, העושר שלא מביא לאושר, הכבוד שבורח מהרודפים אחריו וכיוצא באלה. במהלך ההקרנה ולאחריה הדהד לי כל הזמן הפסוק "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" במיוחד בסצנה בה הגיבור שעזב את בית עושרו ונדד לאפריקה מכריז שבשטח- חסר אמצעים לא יעצום עין כל הלילה... ומיד נרדם...
אמת ושקר
הסרט עוסק בצורה שנונה ומתוחכמת באמת ושקר. הגיס שברח הוא נוכל שלא מפסיק לרמות את כולם. המסע בעקבות הנוכל גורם לגיבור לבחון את עצמו האם חי בעולם אמיתי או שקרי והמסקנה המדהימה היא שהגיבור שחי כביכול חיים אמיתיים, יש לו שפע כלכלי עצום והוא אדם ישר והגון, חי בשקר והנוכל חי באמת. כיצד? הגיבור חי חיים שמבין שהם בורגניים ציניים, הוא עשיר מאוד אך כל כך טרוד עד שאין לו זמן להינות מכספו, הוא אידיאליסט- סוציאליסט אך הפיתוי הכספי לא נותן לו לממש את האידאולוגיה שלו, ישנו משפט מבריק בסרט כאשר הגיבור מצטט משפט של מאו צה טונג מספר שבהוצאתו ועוזרו אומר לו "גם ממאו עשית כסף..." עוד קטע מבריק הוא הקטע שבו הגיבור ועוזרו מגיעים למפלים מדהימים, הגיבור נפעם כולו ואילו עוזרו כלל לא רואה את המפלים כי הוא עסוק בחישובים כספיים...
לעומתו הנוכל שברח מתברר כאדם שמאמין באמת בשקרים שלו...האיש שחי את האמת בשקר מול האיש שחי את השקר באמת....
הנוכל היה לתקופה מסויימת מסיונר ומתברר שהצליח לתקן באמת אנשים ובמיוחד נשים למרות שהוא בעצמו ידע שהוא שקרן, אחר כך שיקר ללגיון זרים ולקח מהם כסף על נשק שמעולם לא סיפק להם ובכך בעצם מימש את האידיאל של הגיבור, מניעת מלחמות מיותרות. בהמשך הוא חובר לשבט אפריקני ונהפך להיות המנהיג הרוחני שלהם, אלא שהוא ואף הם מאמינים בו בכל ליבם והוא אף מצליח להוריד גשם...ובסוף בוחר להישאר איתם ולא לחזור לחייו הבורגניים. חיי השקר- החיים הלא רציונאליים של אפריקה מתבררים כסוג של אמת מול החיים הבורגניים הרציונלים המערביים שמתגלים כסוג של שקר. פוסטמודרניזם מובהק בתקופה שעדיין לא דיברו בשפה זו.
מסע היטהרות
הגיבור ועוזרו עוברים מסע היטהרות שבמהלכו רכושם נלקח מהם, אז ורק אז הם אומרים האחד לשני מה הם חושבים כל אחד על רעהו. לפני כן, דווקא באפריקה הגיבור מתקומם על עוולות, על ניצול שפורטוגלי מנצל את השחורים המקומיים ואז מתפתחת סצינה קומית מבריקה של מריבה שבסופה הגיבור למרות שחטף מכות מחייך ואומר "כמו כשהיינו ילדים"
לסיכום- זוהי קומדיה שנונה ומתוחכמת, מדובר על שנות השישים, כך שהקצב איטי ולוקח זמן להתרגל, אבל בהחלט היה שווה את המאמץ.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא


יום שבת, 3 בספטמבר 2016

מפגש עם דיוויד מאמט התרשמות אישית


ב1 לספטמבר היה מפגש עם התסריטאי, המחזאי, הסופר והבמאי עטור הפרסים דיוויד מאמט. מדובר על יהודי חם, תומך ישראל נלהב שאף התקרב לדת היהודית. כששאלו אותו על החרמות נגד ישראל הוא ענה שזו אנטישמיות לשמה, אך מצד שני כל החרמות נגד יהודים רק יצא מהן טוב. למשל חרמות בלשכת עורכי הדין האמריקנית גרמה ליהודים להתמחות בדיני גירושין ובדיני זכויות יוצרים שהפכו אחר כך לתחום מועדף, חרמות בתאטראות בברודווי גרמו ליהודים להקים את הוליווד וכן הלאה, הוא אמר "אין לנו לשאול למה? כי זה לא חשוב, מה שחשוב זה איך מתקדמים הלאה למרות החרמות" כששאלו אותו האם יש דבר כזה "קולנוע יהודי?" הוא חייך וענה שהוליווד כמעט כולה יהודית. רוב המפיקים, רוב הבמאים.
כתיבה
המראיין היה מבקר הקולנוע והבלוגר יאיר נווה, הוא ראיין בטוב טעם וגם נתן הקדמה טובה לפני שמאמט הגיע. אז איך כותבים? מאמט סיפר שהתחיל את דרכו בבית ספר למשחק, משחק לא למד שם כי לא היה מוכשר לכך (יש לו המון הומור עצמי) אבל הוא למד על כתיבה, על קונפליקט, על סצנה מעניינת שלא מרדימה את הקהל. הוא אמר בהומור האופייני לו "לפעמים אתה יוצא מסרט ואומר החצי השני היה טוב, אז צריך להתחיל את הסרט הזה מהחצי השני" הוא דיבר על כך שיש לזרוק הרבה ולדאוג שכל סצנה תהיה מעניינת בפני עצמה. והסרט נכתב הרבה פעמים, בכתיבה, בצילומים, בעריכה.
עליך להיות מסוגל לספר את הסיפור של הסרט שלך לחברים, על כוס בירה. אחרת משהו לא עובד. לתמצת אותו בחמש עשרה שורות.
על ההבדל בין כתיבה לתאטרון לבין כתיבת תסריט הוא אמר: בתאטרון העיקר זה הדיאלוג. שני שחקנים זה כל מה שאתה צריך! תאורה, תפאורה, סאונד הכל פריבילגיה- עיקרו של התאטרון הדיאלוג. מי שטוב בדיאלוגים כשמגיע לקולנוע יש לו להיזהר מכשרונו לדיאלוגים. את הבסיס הקולנועי המציא סרגיי אייזנשטיין, רואים אישה בוכה ואז רואים עמוד תלייה, מבינים שהיא עומדת להיות מוצאת להורג. רואים אישה בוכה ואז ילד שהלך איבוד, מבינים שהיא בוכה על בנה. ההקשר בין שני דימויים ויזואליים יוצר בדמיונו של הצופה מציאות נוספת ולכך צריך לכוון הכותב הקולנועי.
אין לכתוב פרטי פרטים ויזואליים בתסריט כי זו עבודתו של הבמאי.
פרסומות
ניתן ללמוד הרבה מסרטוני פרסומת. הם דוחסים סיפור בזמן קצר והם מפתיעים. כמו הסרטון שבו זוג נפגשים, יש קליק והשוט הבא הוא הם ברכב עם 3 ילדים. זה קצר, זה דחוס, זה מפתיע. הערה שלי: אצל מאמט אין הפרדה כלל בין תרבות פופולארית לתרבות גבוהה. תרבות טובה היא זו שמעניינת, שמרתקת את הקהל לכיסא. נקודה. אלא שהוא מסתייג מאפקטים ומאמין בדיאלוג טוב שבנוי על קונפליקט, הוא נוהג להתכחש לנסיון להעברת מסרים, בעיני עצמו הוא כביכול מבדר הקהל, דברים דומים אמרו האחים איתן ויואל כהן במפגש באוניברסיטת תל אביב בזמנו, תגובתי- לא מאמין להם! סרטיהם מלאים במסרים, כנראה שדווקא כשלא לוחצים, התת מודע עובד היטב.
בדיחה
הקולנוע הוא כמו בדיחה, אתה מוליך את הצופה בדרך, הוא בטוח שהוא יודע מה הולך לקרות ואז הפתעה קורה משהו אחר לגמרי. (מאמט ביקש שיקרינו את הסרט הראשון שלו "שם המשחק" לפני שהוא הגיע וכך בדיוק בנוי הסרט)
פרשנות
חלק גדול מהדברים שהאנליסטים מפרשנים הם בכלל תאונות שקרו בגלל אילוצים. אילוצים משפרים את הסרט. למשל בסרט מלתעות הכריש המכני לא עבד, לכן בנתיים שפילברג השקיע בדברים אחרים.
רומנטיקה
על הכותב לשאול את עצמו לא מה מחבר בין בני זוג כי זה מובן מאליו, אלא מה מפריד בינהם, מה המכשול.
סרטים ויוצרים שאוהב
סרטים שאוהב ויוצרים שהשפיעו (אינני זוכר את כולם ר.ז) קודם כל היצ'קוק- אין כמוהו בהחזקת הקהל. סרטיו של ארנסט לוביץ (הערה שלי, מאמט העיד על עצמו שהוא תלמידו של סידני לומט שגם הוא היה יהודי אוהב ישראל גדול וגם הוא הושפע מאוד מלוביץ, נראה שהנימה הקומית הלוביצ'ית מלווה גם את סרטיו של מאמט) סרטיו של אקירה קוראסווה, סרטיו של קובריק. הוא אינו מכיר לעת עתה קולנוע ישראלי. (יוסף סידר לטיפולך המסור...)
הוליווד
הוליווד היא פיקציה כמו קזינו, על כל חצי מליון אנשים אחד מצליח. והשאר? אחד חייב להצליח כדי לתחזק את השיטה. אתם אוהבים קולנוע- תעשו סרטים יפים ליוטיוב, אף אחד לא יפריע לכם.(הערה שלי מאמט בעצמו הצליח מלמטה, התחיל ככותב לתאטרון מקומי, אוף ברודווי, ברודווי כולל פרס פוליצר ומשם להוליווד)
מרמה
לשאלתו של יאיר רווה האם הכותב הקולנועי הוא סוג של מאחז עיניים, כמו הגיבור בסרט שם המשחק? ענה מאמט בהחלט כן.
מאמט אף ציין שאחד מאנשי הצוות שלו שהיו בעצם קבוצת תיאטרון שאיתם עשה מספר סרטים בתקציב נמוך יחסית. היה קוסם. הוא לימד אותו הרבה על אמנות אחיזת העיניים וזה רלוונטי מאוד לקולנוע. התעתועים התחושה של הקהל שהוא יודע מה קורה, אבל אתה מפתיע אותו שוב ושוב.
הערה שלי: מאמט מזכיר לי את תפסית הקולנוע של ג'ורג' מילייס כפי שמשתקפת בסרט הוגו, גם מילייס נהג לתת לאישתו את התפקיד הראשי, לעבוד עם אנשים קרובים שהוא סומך עליהם, גם מילייס בא מתחום של קוסמות ותפס את הקולנוע בצורה דומה

זהו, מהזיכרון שלי, היו עוד עניינים אך נראה לי שאת העיקר תפסתי. החוויה הייתה חזקה. אדם גדול לבוש מאוד פשוט, הגיע מלווה באישתו (כוכבת חלק מהסרטים שלו למשל סטייט פינת מיין) ובנו. נראה יהודי חם. ישראל זקוקה לרבים כמוהו.

מזכיר לכם להתעניין בספר שלי ז'בוטינסקי פינת רבי עקיבא