חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 בנובמבר 2016

השכנת שלום- מסורת ליצנית עם קשר ליהדות





בתלמוד הבבלי (תענית כא) מסופר על רבי יהושע בן לוי ששאל את אליהו הנביא מי בשוק כאן הם בני עולם הבא. הצביע אליהו הנביא על שני בדחנים. התפלא רבי יהושע ושאל אותם מה מעשיכם. אמרו לו שהם משמחים אנשים עצובים וגם משכינים שלום בין אנשים.
טבעם של ליצנים הוא שאינם חובבים מלחמות. צ'אפלין עשה שני סרטים אנטי מלחמתיים. (החטף שק על מלחמת העולם ה1 והדיקטטור הגדול על ה2) הסצנה שנראה. היא סצנה מבריקה בה האחים מרקס מגחיכים את סצנת הדו קרב. סמל האלימות והכוחנות של המערבונים.
ד"ר דניאלה קידר מסבירה במחקר שהקומדיה מפעילה את החלקים הידידותיים במוח לכן קומדיה ואלימות לא הולך ביחד.
בבראשית רבה פרשה פ ישנה אמירה מעניינת של רבי שמעון בן לקיש. "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם שהם מכניסים מימוסים לבתי תאטראות וקרקסאות שלהן ומשחקים בהם שלא יהיו יושבים ומסיחים אלו באלו ויבואו לידי קטטה"

התלמוד הבבלי במסכת עבודה זרה (דף כ) מגנה מאוד את מופעי המימוס והקרקס הרומי מכיוון שהיו בהם פריצות עבודה זרה, הוצאות להורג ואף אנטישמיות. בפתיחתא למדרש איכה מתוארות בדיחות אנטישמיות של ליצני המימוס למשל שהיו מכניסים שחקנים מחופשים לגמל פצוע בשפה. שואלים אותו מדוע השפתיים שלך פצועות והוא אומר היהודים שומרי שביעית, אין להם מה לאכול אכלו לי את כל העשבים ולא נשארו לי אלא קוצים לכן נפצעתי...וכיוצא באלה.
למרות כל אלה רבי שמעון בן לקיש משבח את המימוס בגלל היסוד משכין השלום שבו- הצחוק המשחרר שמונע אלימות וקטטה.
( התיאור של המימוסים האנטישמיים זהו מושב לצים אמיתי המלעיגים על המצוות בניגוד לבדחנות שהיא רצויה כפי שכתב הרב ראובן זכאי בספרו "הבית היהודי (הבית היהודי שמירת הלשון עמוד 247 בדחנות היא דבר גדול ובלבד שלא יפגום בכבוד שום אדם וכו' עיין שם)








הנה סצנה מתוך הסרט של צ'ארלי צ'אפלין "החטף שיק" בסצנה זו צ'אפלין מראה את מציאות חייהם של הלוחמים במלחמת העולם הראשונה כאבסורדית, אפילו סוריאליסטית.





יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

הכלי הישן שתמיד עובד- הסלפסטיק

תולדות הסלפסטיק
אחת הטכניקות שחוזרות על עצמן בקומדיות לאורך הדורות היא הסלפסטיק. מקורו של השם סלפסטיק הוא במופע הבובות הבריטי המסורתי, העתיק והוותיק "פאנץ' וג'ודי" מר פאנץ' מחזיק בידו מקל וחובט בכל מי שמרגיז אותו. זהו בעצם מקור השם סלפסטיק=מקל חובלים. 
בוודביל ואחריו בקומדיה האילמת הסלפסטיק שימש כאמצעי פשוט להצחקה ודבק ככינוי בכל הומור פיזי. החלקה על בננות, צבע שנשפך על מישהו וכמובן עוגות קצפת שעפות היישר לפרצופיהם של אנשים. 
בתחילה היו קומדיות שכל כולן סלפסטיק כמעט ללא מימד נוסף. בהמשך אמנים כמו באסטר קיטון, צ'ארלי צ'אפלין ולורל והארדי שכללו את הסלפסטיק והוסיפו לו מימדים נוספים. לורל והארדי שילבו את הסלפסטיק בתוך דמויות הא יוצלחים שלהם- הסלפסטיק אם כן היה אמצעי להדגיש את לא יוצלח שלא משתלב בחברה ובעבודה. הם גם השתמשו רבות במינוח נוסף שפרופ' אריה סובר  (בספרו המצויין "הצחוק") הבחין בו במחקריו, הדפורמציה. סלפסטיק שמשנה את הצורה. למשל פנים שמכוסות בבוץ, מכונית שמתפרקת- אלמנט חביב במיוחד על לורל והארדי. 
צ'אפלין כמובן השתמש בסלפסטיק כדי להעצים את דמות הנווד שלו. אותו מסכן דחוי שלא מוצא את מקומו בחברה, אפילו כשהוא בבית סוהר הוא נתקל ומפיל חפצים על הסובבים אותו.
מחקרים של צחוק
התעניינותי בחקר, במבנה ובהשפעה החברתית של קומדיות הביאו אותי למקד את לימודיי לתואר שני לכיוון זה. במסגרת זו קראתי כמה מאמרים מעניינים על הסלפטיק. חוקר בשם כריסטיאן ת'רון כתב ניתוח מרתק על הסלפסטיק. לדעתו הסלפסטיק באשר הוא מייצג התנגדות ולעג לתרבות הצריכה. תמציתה של תרבות הצריכה היא שאדם מקיף את עצמו בחפצים שלא בהכרח נחוצים לו. סצנות הסלפסטיק ממחישות מצב שבו החפצים הופכים לאוייביו של האדם במקום אוהביו. אם תרצו המחשה לדעה זו שיראה את הסרט the electric house   של באסטר קיטון. שם בית משוכלל מה שאנו קוראים היום "בית חכם" הופך לאימה.
אך ת'רון לוקח את הניתוח שלו צעד אחד קדימה. הוא טוען שצ'אפלין הביא את הסלפסטיק לדרגה גבוהה עוד יותר כאשר הוא מוציא חפצים מחוץ להקשרם. למשל בסרט "החטף שיק" משתמש בידית של גרמופון כדי לנשום מתחת למים. ב"הנער" הופך משפך לבקבוק תינוק וכן הלאה. ת'רון טוען שהשימוש השונה בחפצים הוא האנטי צריכה הגדול ביותר, הוא מציע אלטרנטיבה לתרבות ה"השתמש וזרוק".
בעיניי הסרט "האחים בלוז" ממשיך את מסורת הסלפסטיק מכיוון של אנטי צריכה. במיוחד סצנת הנהיגה בתוך הקניון, תוך כדי הרס והשחתת סחורה שלפתע נראית כמיותרת. הסרט הזה בכלל קורא תגר על תמונת האושר האמריקנית. האושר לא נרכש בקניונים, האושר נרכש בתחושת שליחות (דתית) ובלעשות את מה שאתה אוהב ומשחרר את נשמתך (המוזיקה במקרה זה)
הסלפסטיק לא מת
רבות הספידו את הסלפסטיק. בשנות ה40 היה עידן שבו קומדיות דיברו ודיברו, על מנת לבדל את עצמן מתרבות הסלפסטיק. אך שוב ושוב הסלפסטיק עשה קאמבק, בשנות החמישים והשישים בסרטיו של ג'רי לואיס, בשנות ה70 בסרטיו של לואי דה פינס (ראו סצנת המסטיקים המיתולוגית בסרט "עלילות רבי ז'אקוב) ובשנות התשעים בסדרת הסרטים שוברת הקופות "שכחו אותי בבית" שם הילד גובר על הגנבים בסצנות סלפסטיק מרהיבות. הם מחליקים על זפת, הכובע נשרף, דורכים על זכוכיות וכו' וכו'.
 בשנים האחרונות הסלפסטיק מככב בעיקר בסרטי האנימציה הממוחשבת. בולטים במיוחד "גשם של פלאפל" "סרט לגו" והסרט משולב האנימציה והשחקנים "פדינגטון הדוב". 
נראה שהסיבה לכך שהסלפסטיק אף פעם לא נעלם לגמרי היא מה שציין הנרי ברגסון בספרו "הצחוק". הוא כינה את הסלפסטיק "הנוקשות שבמכניות" והיה סבור שיש בו אלמנט קומי בסיסי במיוחד- חשיפת חולשתו של הגוף האנושי, והפער שבין הנפש המשוחררת והחופשית לגוף המגושם והמגביל.
ארגז כלים
כיום מאוד פופולאריים כל מיני מדריכים של איך ל...איך לנעוץ מסמר בקיר, איך להתקין מנורה, איך לקשט קיפולי סוכה וכו' וכו'  גם אני מצטרף לטרנד ובסיום כל פוסט אשתדל לתת כלים מעשיים למצחיקן המתחיל. ובכן: שלב\י סלפסטיק. בעדינות, בזהירות, בלי וולגאריות, אבל שלב סלפסטיק. 
אתה מכין הצגת ילדים? הגיבור שלך הולך בדרך, תן לו להחליק במעלה ההר, את בונה הצגה לנשים חרדיות (כבר ייעצתי לכמה הצגות שכאלה ותמיד זה עובד) תני לגיבורה הקומית שלך להפיל מערוך על שכנתה, כריטואל קבוע. בפעם השלישית כשהיא רק תתקרב למערוך הקהל יצחק. 
הגיע הזמן לשבור את הקיבעון של הסטנד אפ, אל תדברו על דברים מצחיקים, עשו דברים מצחיקים. תארו לכם סטנדאפיסט שתמיד כשהוא נכנס יסתבך עם החוטים של המיקרופון...(אורי חזקיה אכן משלב גאגים קומיים מסוג זה בסטנד אפ שלו וזה בהחלט מוסיף)