חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 באוקטובר 2019

הומור ושנינות בפרסומות


בס"ד       הומור בפרסומות
בפוסט זה אני רוצה להתייחס לאחת הפלטפורמות החזקות ביותר להומור- פרסומות.
פרסומות אמורות בראש ובראשונה למשוך תשומת לב. סרטון מצחיק מושך תשומת לב. החכמה היא לייצר הומור שבאמת יצחיק ולא יהיה יותר מידי מגויס לתוכן הפרסומי. כמובן שכאן עולה הדילמה עליה דיבר איש הפרסום הנודע דייויד אוגילבי. אוגילבי הפנה את תשומת הלב לכך שפרסומות יצירתיות במיוחד שזוכות בפרסים, במקרים רבים לא באמת מקדמות מכירות. אנחנו הצופים כמובן נעדיף אותן. מזמין הפרסומת, פחות.
ובכן- קבלו דירוג לפרסומות השנונות והמצחיקות ביותר. (פרסומות ישראליות המוכרות לי ומתאימות לכל המשפחה)
במקום הראשון היונים של ביטוח ישיר
סדרת פרסומות שהתיישבה על התבנית של "השמן והרזה" אחד שמן וכביכול חכם (הארדי) והשני רזה וטמבל (לורל). מה שיפה בפרסומות הללו זה שהן במקרים רבים מציגות נקודת מבט ייחודית על המציאות ( למשל הפרסומת בה הרזה חושב שלפנטומימאי אין מספיק כסף לשני גלגלים ולכן הוא נוסע על חד אופן.)
צד חזק נוסף בפרסומות הללו זה שהן מציגות צדדים רבים ומגוונים בחברה הישראלית. כגון צפיה בסרטים הודים, נחמנים מרקדים ושלל טיפוסים.

במקום השני לאחר התלבטות עם הראשון- רועי כפרי והפרסומות למילקי
אני חייב לציין שכמורה המלמד פרסום וקומדיה, רועי כפרי זוכה למקום ראשון אצל ילדים ובני נוער. הוא בנה טיפוס בורגני חלש. (צפי קצפי) שמעורר הזדהות ואמפתיה – תכונה קומית חזקה שחסרה כיום.
 הפרסומת הכי חזקה שלו "ברוכים המתפנקים" בה הוא מציג אנשים שהפכו לסוג של זומבים או מסוממים בעקבות אכילת מילקי.
במקום השלישי- יניב דרוויש והפרסומות למחסני חשמל
דרוויש בנה טיפוס של מדרוב. אדם שמחפש ריגושים בכוח אבל מה לעשות בקנייה במחסני חשמל אין שום ריגוש...הכל פשוט. הפרסומת בה הוא מנסה לצאת ממצרים עם מוצרים ומסתבך עם המשטרה המצרית תוך כדי הצגה שמתכתבת עם יציאת מצרים, חזקה במיוחד.
סוג ההומור שלו בנוי על טיפוס שהתכונות הגרועות שלו כל כך בולטות עד שזה מצחיק. מה שנחשב להומור צרפתי (הקמצן או החולה המדומה של מולייר, הטיפוסים של לואי דה פינס)



גם הפרסומות של ליאור כלפון למימון ישיר מוצלחות במיוחד הפרסומת עם בצלאל שנחטף. סרטון המחבר עולמות תוכן של סרטי חטיפה וכופר עם עולם הבת מצווש והטיפוס הנעבך השלומיאלי והנשלט הרגיל של ליאור כלפון.

גם פרסומת החייזרים התימניים של אדיר מילר מוצלחת. אלא שהטיפוס המוצג בה אגואיסט  ומיזנתרופ כמו מיסטר בין ואני לא משוגע על טיפוסים קומיים שאינם מעוררי אמפתיה.
ציון לשבח גם לסרטונים של ניר וגלי המפרסמים את דואר ישראל. הם שנונים ומצחיקים למרות שמכניסים את המסרים  הפרסומיים שוב ושוב. חביב התלמידים הוא הסרטון "טסים לחו"ל טסים לחו"ל"
אני בטוח שעשיתי עוול לעוד כמה שנונים אתן מוזמנים לתקן בתגובות.
ברמה העולמית ישנן המון פרסומות שנונות. אם כי להתרשמותי בישראל השימוש בהומור בפרסומות חזק יותר.
אציין לטובה את הפרסומת של עוגיות אוראו בה מתווכחים בספריה מה יותר טעים העוגייה או הקרם. הויכוח מתלהט והופך לקטטה המונית המנוהלת בשקט מופתי כיאה לספריה. סוג של אוקסימורון מוצלח במיוחד.
חשוב לזכור- פרסומות הינן הסרטים הכי מושקעים בעולם ביחס של עלות שניית מסך.
יחד עם זאת אני סבור שקומדיה שהיא פרסומת תהיה מוגבלת ביכולת שלה לתת חוויה עמוקה של צחוק ואופטימיות קומית. המסחריות שלה נמצאת כל הזמן ברקע. התחושה שהיא עובדת בשביל מישהו. אפילו בתוכנית הנינוחה "קומקאים במכוניות שותים קפה" שבה ג'רי סיינפלד מדבר עם קומיקאים על קומדיה ועל החיים. הפרסומת הבוטה לקפה לה וואצה שמוכנסת באגרסיביות די מציקה.
 קריסטיאן ת'רון שטוען שקומדיות הסלפסטיק הם בעצם ביקורת על עולם הפרסום. עולם הפרסום מראה מצג שבו חפציך הם ידידך . המוטו של תרבות הצריכה הוא, ככל שתקיף את עצמך בגאדג'טים תהיה יותר מאושר. ואילו הסלפסטיק הוא בדיוק ההיפך מזה. חפציך נהפכים לאויבך. אתה נתקל בהם, הם נופלים עליך וכו'
 או שהחפצים נופלים על הדמות הקומית או שהוא בסוג של מתקפה עליהם כמו הסצנה ב"האחים בלוז" בה אלווד וג'ייק נוסעים עם המכונית שלכם בתוך קניון ופשוט מחרבים שפע של סחורה. או סרט האנימציה "גשם של פלאפל" בה הגיבור נלחם נגד מכונה הייצרת מותרות של מזון שהוא בעצמו יצר.
הקומיקאי האולטמטיבי המוצג בתלמוד- זה שמשמח שבורי לב, הוא מחפש את משיב הנפש שבתוך המציאות ולא משמח את הנפש עם גאדג'טים.  כמו שד"ר ריק הנסון אמר "קניות כיום הן תרופה לדיכאון, אלא שזו תרופה לא כל כך מוצלחת"
יחד עם זאת בדור שבו הדיכאון הופך למגיפה עולמית. מעלי חיוכים מכל סוג מתקבלים בברכה.


יום חמישי, 24 באוקטובר 2019

איזה דגים- סיפור חסידי על רבי ברוך והרשל'ה בעיבוד קומי במיוחד

הרשל'ה מאוסטרופול היה דמות אמיתית. הוא היה המשב"ק והבדחן של רבי ברוך ממעז'יבוז', ואף זכה להיקבר על יד הבעל שם טוב כהוקרה להיותו משמח הבריות.
לקחתי סיפור חסידי ידוע, וסיפרתי אותו מנקודת המבט של הרשל'ה.
המסורת היהודית חסידית של בדחנות ששורשיה עוד מהמשנה והתלמוד תמיד ריתקה אותי.
הרי הסיפור לפניכם.



שלום. קוראים לי הרשלה. אני המשב"ק של רבינו, רבי ברוך ממעז'בוז'. הלוא הוא נכדו של הבעל שם טוב הקדוש.
כשאני בסביבה כולם צוחקים. בגלל זה רבי ברוך בחר בי כמשב"ק. כי אצל רבינו הכל מסודר. זמן זה זמן, סדר זה סדר.
הרבי חשש שמא מרוב סדרים ייפול בעצבות ולכן הביאו לו משמש משמח- כלומר אני.
כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדרו, חיפשתי משהו על הריצפה. הרבי שאל אותי מה אני מחפש? אז אמרתי ששמעתי שנפלו פניו של הרבי וכעת אני מחפש את פני הרבי על הריצפה.
הרבי צחק בקול רם, והחסידים אמרו לי שדבר כזה לא קרה כבר המון זמן בגלל שהרבי מאוד מודאג מהמצב של עם ישראל.
האמת, מזל שהרבי צוחק ממני.
כי כשהרבי מקפיד, זה מסוכן ממש.
אבל בגלל שאני מצחיק, הוא לא מקפיד עליי אף פעם.
אפילו לא בכל מה שקרה סביב שבת שעברה.
מה קרה?
טוב, הכל התחיל ביום ראשון לפני כן. הגיע מכתב בהול מברדיצ'ב.
נקשו חזק בדלת, הרבי אמר לי: הרשל'ה עזוב הכל ורוץ לראות מי זה.
עזבתי הכל. את המגש, עם קנקן התה (עליו השלום) עם הספלים, הסוכר והחלב. (מה אני אעשה, כשרבי אומר לי משהו אני מציית מייד! אמר לי לעזוב הכל, עזבתי הכל!)
פתחתי את המכתב וחשכו עיניי.
הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מבקש לבוא לשבת, כדי לראות את הטיש של רבינו ברוך.
רבי לוי יצחק, הוא צדיק גדול.
העניין הוא שהוא בדיוק ההיפך מרבינו.
רבינו מקפיד על זמני תפילה. אצל רבי לוי יצחק- אף פעם לא יודעים מתי הוא מתחיל ומתי מסיים.
לפעמים הוא תפוס במחשבותיו הרבה זמן לפני התפילה,  עומד עם הטלית על הכתף ואומר, איי אבא, כמה שאני אוהב אותך, איי אבא כמה שאני אוהב אותך, ככה אוליי עשר פעמים. (למרות שאני בטוח שה' הבין את זה על הפעם הראשונה)
לפעמים מרב התלהבות הוא מתחיל לרקוד ולצעוק בתפילה.
ואילו רבינו- התפילה שלו- תפילה מלכותית. שקטה, מנומסת, אצילית.
והאוכל- אצל רבינו, הדר מלכות. מעולם לא התכופף בפני האוכל- אלא מעלה אותו אליו.
רבי לוי יצחק-בוצע את המאכלים- זורק מהם לחסידים שבולעים את מאכלי הצדיק בשקיקה.
ובכלל, אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות.
בקיצור זה לא נראה לי מתאים בכלל.
נכנסתי לחדר ואמרתי לרבי ברוך אל תשאל מה היה כתוב במכתב.
(למה תמיד שאני אומר אל תשאל- דווקא אז שואלים?)
הרבי שאל, ואני אמרתי שאני לא רוצה להביע דיעה אבל לא נראה לי מתאים שרבי לוי יצחק יבוא לשבת. (מהסיבות שהזכרתי)
בנתיים מזגתי תה חדש.
ואז הרבי אמר לי לעזוב הכל ולכתוב מכתב תשובה- שבאמת זה לא כדאי.
(טוב, כבר הבנתם מה קרה לתה, הקנקן, הסוכר, הספלים והחלב)
ישבתי וכתבתי מכתב תשובה.
(רק בהתחלה טבלתי את הקולמוס בחלב במקום בדיו, אחר כך סידרתי את זה)
שלחתי את המכתב. וזהו.
ביום רביעי, בדיוק כשאני הולך עם התה. שוב נקישות רמות בדלת.
(לא נורא התה, והספלים, עושים לי הנחה בחנות של כלי הבית)
ומה אני רואה שכתוב במכתב?
רבי לוי יצחק מבטיח להתנהג באיפוק ובנימוס, העיקר שיראה את השולחן הטהור של רבינו ברוך.
טוב, הרבי הסכים מיד. הוא אמר שזו זכות גדולה לארח צדיק כזה.
אני- נלחצתי.
בקיצור, רבי לוי יצחק הגיע, התפלל בשקט. (אני ראיתי על הפנים שלו ש"בלכה דודי" ממש התחשק לו לקפוץ ולרקוד לכבוד ה', אבל הוא התאפק)
בקידוש הקשיב בשקט. (שמעתי שאצלו, הכוס של הקידוש נשפכת מרוב התלהבות, אבל כאן הקשיב בשקט)
ואז הגיע שלב ההגשה. אני צריך להגיש את הדגים. חשוב להדגיש! דגים זה לא תה! לדגים יש רוטב אדום, יש כאן אורחים, זה לא צחוק. אני החזקתי את מגש הדגים חזק, חזק! בשתי ידיים. הבנתי שהפעם אני חייב לשמור עליו שלא ייפול!
עברתי בין המסובים, שאלתי כל אחד איזה דג הוא רוצה, חילקתי לכולם, וכלום לא נשפך ברוך ה'.
ואז הגעתי לצדיק מברדיצ'ב. שאלתי אותו- איזה דג הרבי אוהב?
אוהב? שאל אותי הרבי בתמיהה?
כן, עניתי, תוך כדי שאני מחזק את אחיזתי במגש. איזה דג הרבי אוהב? קציצה? פרוסה? קרפיון? סלמון?
ואז הרבי מברדיצ'ב קם על שתי רגליו והתחיל לרקוד?
אוהב? אני אוהב רק את ה' רק את ה' אני אוהב! רק את ה' אני אוהב!
ככה הוא רקד ורקד בהתלהבות, הפנים שלו היו אדומות, הוא נראה כמו מלאך, ואז כשהרים את ידיו, העיף את המגש ורוטב אדום נשפך על הקפוטה הלבנה של רבינו רבי ברוך!
אוי! אוי! חשבתי שהעולם נחרב!
ניסיתי להרגיע את עצמי, הרי אני לא אשם. הפעם באמת החזקתי את המגש חזק בשתי ידיים!
אבל פחדתי שהרבי יקפיד! פחדתי שתתפתח פה מחלוקת שאחריתה מי ישורנה!
אבל לא, הרבי ברוך חייך והמשיך את הסעודה בשמחה גדולה.
שאר השבת עברה בשקט.
ביום ראשון הרבי ציווה עליי לא לכבס את הקאפוטה!
הרבי אמר הקאפוטה הזו ספוגה באהבת ה' אני רוצה שתשאיר עליה את הכתם לזיכרון עולם.

יום רביעי, 9 באוקטובר 2019

הקומדיה הלשונית- על מטבעות לשון ושיבושם



בפוסט זה אני רוצה להייחס לסוג הומור שנחשב יהודי במיוחד. משחקי לשון. כפל משמעות, עיוות של מטבעות לשון וכדומה.

עיוות של מטבעות לשון-
מטבעות לשון הם תבנית המוכרת לכולם, בקומדיה תמיד נשבור תבניות בצורה שלומיאלית ונייצר צחוק. דוגמא שייקה אופיר שהיה אומר "זרח מפרחוני" במקום פרח מזכרוני. או מוני מושונוב שהיה מצהיר ברוב טקס "ריבונו של פתח תקווה" במקום ריבונו של עולם. או מאז "פרוץ המדינה" במקום מאז פרוץ המלחמה.
לילדים קטנים יש הרבה פנינים כאלה שגורמות לשעשוע אצל הסובבים. למשל הילדה שברכה בבוקר "הנותן לשכווי גבינה להבחין בין יום ובין לילה" (במקום הנותן לשכווי בינה)
ישנם עיוותי לשון שאופיניים במעבר משפה לשפה. כגון בסרט "כיפה אדומה הסיפור האמיתי" פול באניון שמוצג כאדיוט טיפוסי, נכנס. החוקר אומר לו "וואו אתה בחור גדול- אתה קונה בחנות big and tall?   הבחור עונה this is big and tall mistake  כביטוי שכמובן לא מתאים לטעויות. או הביטוי "אני רק שאלה" שהגיע מהעולים מרוסיה והתקבע כצורה משעשת לומר, אני רק צריך לשאול שאלה.
כפל משמעות
אשף כפל המשמעות הוא ללא עוררין יעקב פרוינד. למשל הפתגם שלו "מה עושה מי שקנה אבטיח לא מוצלח?" התשובה: אוכל את הלב. המשמעות כפולה אוכל את הלב במשמעות של מצטער וגם במשמעות של אוכל את ליבו של האבטיח.
פרוינד משתמש גם בהלחם של שני מטבעות לשון היוצרים כפל אסוציאטיבי משעשע. כגון מהו חמור? זברה שירדה מהפסים. חמור הוא אכן דומה לזברה בלי פסים אלא שלירדה מהפסים יש משמעות גם של שיגעון וזה מה שיוצר את כפל המשמעות המשעשע. או העכבר מחפש דירה- מבקש מחילה. כפל המשמעות בין מחילה כביתו של העכבר לבין בקשת סליחה.
הבנת מטבעות לשון כפשוטו
דמות האידיוט החביבה בקומדיה. (או זה שעושה את עצמו אדיוט אבל בעצם הוא החכם כגון הרשלה או נאסר א דין) האידיוט או שוטה העיירה מבין מטבעות לשון כפשוטם. למשל הרשל'ה נכנס ללשכתו של רבי ברוך ממעז'יבוז' (תפקידו היה לשעשע את הרבי) הוא לוקח נר ומתחיל לחפש על הרצפה. שואל אותו הרבי "הרשל'ה, מה אתה עושה" עונה הרשל'ה שמעתי ש"נפלו פניו של הרבי" אני מחפש איפה הם נפלו.
או כמו מקרה משעשע אמיתי ששמעתי. יהודי שהיה חייב כסף להוצאה לפועל שילם את החוב ובא לפדות את סט "השולחן ערוך" שלו (סט ספרי הלכה גדולים ויקרים) הפועל הרוסי הפך במשך שעה את המחסן ואמר בחגיגיות. "מצטער אבל אין כאן שום שולחן"
אוקסימורון
אוקסימורון הוא משפט שיש בו סתירה פנימית, ולכן הוא מגוחך. כגון "תאמין לי, אל תאמין לאף אחד" או "כבר אמרתי לך מיליון פעמים לא לומר גוזמאות".
דודו דותן עשה זאת מצוין כשאמר פעם בתוכנית שלו "הוצפתי במכתב" שזה כמובן אוקסימורון כי הוצפתי משמעו ריבוי גדול ומכתב משמעו אחד.
לאחים מרקס היה אוקסימורון שנון. צ'יקו אמר: "אני לא אוהב את המערב, כל הזמן יריות ודם, חבל שהמערב לא במזרח" או האוקסימורון הכי שנון והכי מפורסם של גראוצ'ו מרקס "אני לא רוצה להתקבל למועדון שמקבל אנשים כמוני"
בטכניקה זו משתמשים הרבה בעולם הפרסום והשיווק כדי למשוך תשומת לב. כגון אוהבים את ...מצביעים ל...או בית גיל פז לצעירים בני 65 פלוס. והאמירה השיווקית המפורסמת "אין לנו כסף לציוד זול"
ייתורי לשון
שימוש לשוני נוסף הוא ייתורי לשון. דוגמאות דני סנדרסון שמספר על ביקורו ב"דרום סאות' אפריקה" או לומר הייתי ברחוב "המלך קינג ג'ורג" ושוב ביטויים חביבים של ילדים קטנים. "יותר עדיף" או "יותר קצת" (במקום פחות) הכפילויות הללו יוצרות אפקט משעשע. (זהו ביטוי לשוני לאחד הקרונות הקומיים הבסיסיים ביותר, עיקרון ההגזמה)
משמעות אירונית
ביטויים יכולים לקבל משמעות אירונית כשהם באים במקום שבו המציאות הפוכה. למשל הילד הקטן שקשקש על הקיר ואמר לאימא "קישטתי את הבית לכבוד שבת" לצד התסכול זה גם משעשע.
או הגברת בדיאטה התמידית שאומרת "ממש הגזמתי עם האכילה היום- אכלתי שתי עגבניות שרי, אני מפוצצת"
משמעות אירונית תשמש פעמים רבות ככותרת לתמונות או סרטונים כגון ישראלים מתנהגים בחוסר נימוס במטוס תחת הכותרת "הישראלי היפה" ייתן משמעות לעגנית וחזקה יותר מאשר הכותרת הישראלי המכוער. או מישהו זולל תחת הכותרת "אני בדיאטה (ממחר) " או שר שנתפס בגניבה וכדומה והכותרת תהיה "כבוד השר"